הורות Tag

אודי מתיישב על הכיסא מולי. הוא נבוך. ברור לו, שלבוא לטיפול זה טבעי ולגיטימי, אך הוא מעולם לא חשב שיגיע לטיפול בגלל הקשר שלו עם הוריו.

אודי, בחור כבן 40 נשוי ואב בעצמו, עומד לפני שינוי קריירה. הוא רוצה בשינוי

"החיים הם מארג של קשרים בתוך קשרים. אנרגיות, מחשבות ומעשים נקשרים האחד בתוך השני, מתפתלים ויוצרים מערכות יחסים. המשפחה היא דוגמת החיים לכך: המחשבות, האנרגיות והמעשים שעשו הורינו טבעו בנו את חותמם וכך גם בילדנו והמעשים שעושים ילדנו טובעים בנו

כהורים, פעמים רבות, אנחנו שואלים את ילדינו "למה?" ונעשים מאוד מתוסכלים כאשר הם לא עונים.

המאמר שלפניכם, בא על מנת לתת תשובה ביולוגית- מדעית- התפתחותית לשאלה "למה הם לא עונים לי על ה"למה" ששאלתי"?

השאלה "למה"? היא שאלה

נועה (שם בדוי) מתקשרת אלי ומספרת לי, שהילד שלה מיוחד והיא לא יודעת איך להתמודד איתו.

לרגע, אני לא למבינה למה היא מתכוונת. אני מקשיבה לה עוד. היא מדברת על ילד בן 3 רגיש ומחובר ועל הקושי שלה מולו.

"ברוכה הבאה לעולם ההורות", אני חושבת לעצמי.

היא רוצה כלים להתמודד עם הילד. אני מבינה אותה.

העולם של ימינו מציב בפנינו, כהורים, כבני אדם כל כך הרבה אתגרים ומול כל האתגרים האלו אנחנו זועקים לכלים.

זה לא שאין לנו את הכלים האלו. נהפוך הוא, את הכלים האלו יש בכל אחד ואחת מאיתנו.

היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו..." (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.

כשאת אומרת "לא קרה כלום" אל מי את מדברת? היום, הקטן (שנתיים) שלי החליט לבדוק את היכולת שלו לעוף. וכך, בשמחה ובכיף הוא מצא עצמו "מרחף" לו מהספה להתנגשות חזיתית עם הרצפה. אל דאגה- הכל בסדר! אפשר לחזור לנשום (-: כשלקחתי אותו בזרועותיי, כמובן שדבר ראשון, בדקתי שהוא בסדר פיזית, כשראיתי שהכל בסדר (אין דם) פשוט הייתי איתו ואפשרתי לו לבכות. תמללתי את מה שאני חושבת שהוא מרגיש ("נבהל"?, "כואב לך"? וכו'). חשבתי על כל הפעמים, שאני שומעת מההורים אמירות של "לא קרה כלום". אמירות, שכל פעם מחדש מכווצות אותי וסביר להניח (וגם יותר חשוב) מכווצות את הילד.

עוד מעט, החודש יקבלו ילדינו תעודות מחצית. עכשיו, משקראתם את השורה הזו, שימו לב לרגע אילו מחשבות/ תחושות/ רגשות/ תמונות עולים בכם כתגובה לשורה הזו? מה שעלה לכם (בין אם טוב/לא טוב/ נעים/ לא נעים או כל רגש/ מחשבה אחר) הוא מה שמניע את התקשורת שלכם עם הילדים והוא מה שיניע את התקשורת שלכם עם הילדים ב- 21/1- יום קבלת התעודות. רוצים לשנות?

אחת מתיאוריות הלמידה, שעשו מהפך בתחום חקר ההתנהגות בפסיכולוגיה היא תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה. לפי התיאוריה, הילדים רוכשים התנהגות על בסיס התנסות וצפייה יותר מאשר בכל דרך אחרת. אם תסתכלו על ילדכם בעיניים סקרניות ותמימות, תראו עד כמה הדבר הוא נכון.

בחג האחרון, פגשנו, אני, בעלי והילדים, אנשים רבים שאנחנו לא פוגשים ביום יום (דודים, דודות, חברים וכו'). רבים מהם הסתכלו על זהר, הקטנה שלי, ואמרו כמה היא דומה לחמי. בהתחלה התכווצתי. אני לא אוהבת השוואות (למרות שאני מודה ומתוודה, שגם אני "חוטאת" בהשוואות מפעם לפעם) ורוצה שיראו את הילד כפי שהוא מבפנים. ואז הבנתי!

הָיִיתִי אֶתְמוֹל בְּבֵית הַדּוֹדָה, אָמַרְתִּי "שָׁלוֹם" וְאָמַרְתִּי "תּוֹדָה", אָמַרְתִּי "סְלִיחָה" ו "בְּבַקָּשָׁה". שָׁאַלְתִּי תָּמִיד: "זֶה מֻתָּר? אַתְּ מרשה?" וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, כֵּיצַד זֶה קָרָה- לְפֶתַע נִכְנָס בִּי הַיֶּלֶד הָרַע וְאָמַרְתִּי: אַתְּ טִפְּשָׁה!" אמא הסמיקה מאוד ואמרה "גד תתבייש! זה היום ונורא!" ואבא אמר: " האמת זה לא צחוק! תלמיד כתה אלף נוהג כתינוק!" (הילד הרע- לאה גולדברג)