יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | מאמרים
15348
rtl,paged,page-template,page-template-blog-small-image,page-template-blog-small-image-php,page,page-id-15348,paged-8,page-paged-8,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-title-hidden,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

בגיל 7 קיבלתי לחיי מתנה. למדתי קרוא וכתוב. מאז ועד היום כתיבה וקריאה הן אהבות מאוד גדולות שלי. הירחון הראשון שקראתי היה "דבר לילדים" וכשקצת גדלתי והתחלתי להיות מנויה על "מעריב לנוער" התחיל לרקום לו חלום בתוכי- לכתוב טור, להיות עיתונאית. הערצתי את סמדר שיר, תמיר קמחי (שמו באותם ימים) ואורן צוברי (ככה קראו לו?).

הם כתבו במעריב לנוער וגם אני רציתי. ההבדל בינינו היה שהם העזו. הם ניסו והצליחו (וגם עוד כמה "כתבים צעירים") ואני? אני רק חלמתי על זה וכתבתי (בעיקר שירים או התחלות או סופים של סיפורים) למגרה.

"החיים הם מארג של קשרים בתוך קשרים. אנרגיות, מחשבות ומעשים נקשרים האחד בתוך השני, מתפתלים ויוצרים מערכות יחסים. המשפחה היא דוגמת החיים לכך: המחשבות, האנרגיות והמעשים שעשו הורינו טבעו בנו את חותמם וכך גם בילדנו והמעשים שעושים ילדנו טובעים בנו

כהורים, פעמים רבות, אנחנו שואלים את ילדינו "למה?" ונעשים מאוד מתוסכלים כאשר הם לא עונים.

המאמר שלפניכם, בא על מנת לתת תשובה ביולוגית- מדעית- התפתחותית לשאלה "למה הם לא עונים לי על ה"למה" ששאלתי"?

השאלה "למה"? היא שאלה

נועה (שם בדוי) מתקשרת אלי ומספרת לי, שהילד שלה מיוחד והיא לא יודעת איך להתמודד איתו.

לרגע, אני לא למבינה למה היא מתכוונת. אני מקשיבה לה עוד. היא מדברת על ילד בן 3 רגיש ומחובר ועל הקושי שלה מולו.

"ברוכה הבאה לעולם ההורות", אני חושבת לעצמי.

היא רוצה כלים להתמודד עם הילד. אני מבינה אותה.

העולם של ימינו מציב בפנינו, כהורים, כבני אדם כל כך הרבה אתגרים ומול כל האתגרים האלו אנחנו זועקים לכלים.

זה לא שאין לנו את הכלים האלו. נהפוך הוא, את הכלים האלו יש בכל אחד ואחת מאיתנו.

היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו..." (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.

"אני רוצה להשתנות כדי ללמד את הילדים משהו אחר"

זאת, אולי, נשמעת סיבה ראויה להשתנות. אין ספק, שהיא מעמידה אותנו בעמדת ההורה המושיע ("אני אציל את ילדי"), אבל, להשתנות בשביל הילדים או בגלל הילדים, זאת לא הדרך. כשאנחנו בוחרים לצעוד בנתיב של ההתפתחות האישית, בנתיב של הריפוי הנפשי-מנטאלי-רוחני-גופני, השינוי היחיד שיגיע, הוא השינוי שאעשה עבור עצמי.

כל עוד אנסה להשתנות בשביל או למען האחר לא אצליח.

בגיל 9.5, סבא שלי (אבא של אבא שלי) נפטר. אני הייתי בדרכי לחוג חייה, כשראיתי את אבא שלי עולה עם מזוודה למונית. רצתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא נוסע ומה קרה והוא סיפר שסבא (פא-פאפ) נפטר ו הוא נוסע לארה"ב. ויתרתי על החוג והלכתי הביתה. מוות מעולם לא היה סוד או טאבו במשפחה שלי (ונראה לי שגם בקיבוץ בכלל) ובכל זאת, סבא שלי מת, פטיש של 5 קילו דפק על ראשי ונותרתי לבד.

חיזוקים (חיוביים, שליליים), הם חלק מהטבע האנושי. כשילד עושה משהו ואני מחייכת אליו- אני נותנת לו חיזוק חיובי. כשמטופל מספר לי משהו ואני מביטה עליו במבט מסוים- אני נותנת לו חיזוק. כשהעובד שלך מגיש לך דוח ואת אומרת לו: "דוח מעולה, תודה" את נותנת לו חיזוק חיובי. כשאת לוקחת את הדוח, מעיפה בו מבט וזורקת אותו לקצה השולחן את נותנת לו חיזוק (שלילי כמובן).

שפת הגוף והבעות הפנים שלנו, כל הזמן נותנים חיזוקים חיצוניים לאנשים שמסביבנו, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא, בין אם אנחנו עושים בכוונה או לא.

כבר כמה דורות אנחנו גדלים, כהורים על המיתוס כי חיזוקים חיוביים הם דבר חיובי.

הפעם אני רוצה לשבור את המיתוס הזה, אך לפני כן הבהרה: יש חיזוקים חיוביים שהם אכן חיוביים, מעצימים ומצמיחים את הילד.

הרבה מהחיזוקים, שאנו כהורים, משתמשים בהם כדי "להצמיח" את הילד, לעודד ולעזור הם חיזוקים שהשפעתם שלילית.