מאמרים על הורות

בגיל 9.5, סבא שלי (אבא של אבא שלי) נפטר. אני הייתי בדרכי לחוג חייה, כשראיתי את אבא שלי עולה עם מזוודה למונית. רצתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא נוסע ומה קרה והוא סיפר שסבא (פא-פאפ) נפטר ו הוא נוסע לארה"ב. ויתרתי על החוג והלכתי הביתה. מוות מעולם לא היה סוד או טאבו במשפחה שלי (ונראה לי שגם בקיבוץ בכלל) ובכל זאת, סבא שלי מת, פטיש של 5 קילו דפק על ראשי ונותרתי לבד.

חיזוקים (חיוביים, שליליים), הם חלק מהטבע האנושי. כשילד עושה משהו ואני מחייכת אליו- אני נותנת לו חיזוק חיובי. כשמטופל מספר לי משהו ואני מביטה עליו במבט מסוים- אני נותנת לו חיזוק. כשהעובד שלך מגיש לך דוח ואת אומרת לו: "דוח מעולה, תודה" את נותנת לו חיזוק חיובי. כשאת לוקחת את הדוח, מעיפה בו מבט וזורקת אותו לקצה השולחן את נותנת לו חיזוק (שלילי כמובן).

שפת הגוף והבעות הפנים שלנו, כל הזמן נותנים חיזוקים חיצוניים לאנשים שמסביבנו, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא, בין אם אנחנו עושים בכוונה או לא.

כבר כמה דורות אנחנו גדלים, כהורים על המיתוס כי חיזוקים חיוביים הם דבר חיובי.

הפעם אני רוצה לשבור את המיתוס הזה, אך לפני כן הבהרה: יש חיזוקים חיוביים שהם אכן חיוביים, מעצימים ומצמיחים את הילד.

הרבה מהחיזוקים, שאנו כהורים, משתמשים בהם כדי "להצמיח" את הילד, לעודד ולעזור הם חיזוקים שהשפעתם שלילית.

כשאת אומרת "לא קרה כלום" אל מי את מדברת? היום, הקטן (שנתיים) שלי החליט לבדוק את היכולת שלו לעוף. וכך, בשמחה ובכיף הוא מצא עצמו "מרחף" לו מהספה להתנגשות חזיתית עם הרצפה. אל דאגה- הכל בסדר! אפשר לחזור לנשום (-: כשלקחתי אותו בזרועותיי, כמובן שדבר ראשון, בדקתי שהוא בסדר פיזית, כשראיתי שהכל בסדר (אין דם) פשוט הייתי איתו ואפשרתי לו לבכות. תמללתי את מה שאני חושבת שהוא מרגיש ("נבהל"?, "כואב לך"? וכו'). חשבתי על כל הפעמים, שאני שומעת מההורים אמירות של "לא קרה כלום". אמירות, שכל פעם מחדש מכווצות אותי וסביר להניח (וגם יותר חשוב) מכווצות את הילד.

מערכת היחסים של מרבית האנושות עם כסף היא מורכבת. כהורים, אנחנו יכולים ללמוד על מערכת היחסים שלנו עם הכסף מהסתכלות על הילדים שלנו. הורות מודעת, מאפשרת לנו ללמוד מהילדים שלנו: איך הם מתנהלים עם כסף? מה הערכים שהם מלבישים על הכסף? איך אנחנו מרגישים עם ההתנהלות הכלכלית שלהם? כשאנחנו מתבוננים על המחשבות והרגשות שעולים בנו מתוך ההתנהגות של הילדים שלנו עם כסף, אנחנו יכולים ללמוד המון על עצמנו ועל היחס שלנו לכסף. האם אנחנו נותנים לילדים דמי כיס? מאיזה גיל? לשם מה? האם אנחנו מוכנים שהם יקנו מה שהם רוצים עם הכסף שנתנו להם או שיש דברים שאנחנו מוכנים ויש דברים שלא? מה האמירות שאנחנו אומרים להם? האם אצלנו ה"כסף לא גדל על עצים"? אם אנחנו חיים בקושי כלכלי האם אנחנו מספרים להם? האם אנחנו אומרים "אין כסף" או כרגע "אין כסף"? וכו'...

הדרכים של הילדים שלנו להשפיע עלינו ולהביא אותנו לבצע תהליכים של התפתחות ושחרור, שונים ומשונים. כל ילד עם "הטכניקות" והסיפור שלו וכל הורה עם דרך התגובה שלו ל"טכניקות" ולסיפור. זה אחד הסיפורים שלי: בגיל 6 עברתי ניתוח להוצאת שקדים. אני זוכרת את יום האישפוז עד הרגע שבו נרדמתי ואח"כ את ההתאוששות בבית. ההתאוששות הייתה כיפית- אמצע החורף ואני אוכלת גלידות (ומיוחדות, כאלו שאז עלו הרבה כסף). האשפוז- היה נחמד, עד הרגע שבו קראו לי לחדר הניתוח. באותה תקופה לא אפשרו להורים להיות עם הילד עד שהוא נרדם. כשבאו לקחת אותי לחדר הניתוח נתקפתי פחד מאוד גדול והתחלתי לבכות. אני חושבת שהרגשתי שממש "קרעו" אותי מהורי. עבור ילדה בת 6, זה היה מפחיד!

אחת מתיאוריות הלמידה, שעשו מהפך בתחום חקר ההתנהגות בפסיכולוגיה היא תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה. לפי התיאוריה, הילדים רוכשים התנהגות על בסיס התנסות וצפייה יותר מאשר בכל דרך אחרת. אם תסתכלו על ילדכם בעיניים סקרניות ותמימות, תראו עד כמה הדבר הוא נכון.

כל ילד רוצה להצליח בלימודים! זוהי המוטיבציה הבסיסית והראשונית איתה מגיע כל ילד לבית הספר. בהתחלה היא נובעת מתוך סיפוק ה"אגו", אח"כ היא נבנית מתוך ההשוואה החברתית ולבסוף היא נבנית גם מתוך היחס של ההורים ללימודים/למערכת ולציונים. ואנחנו, ההורים, לא תמיד ברור לנו מהו היחס שלנו ללימודים ולציונים וזה מבלבל. הן אותנו והן את הילדים שלנו.

אני מתבוננת בקטן שלי. בן 8 חודשים ועדיין לא זוחל. יש לו חולשת שרירים. הוא מגלה את העולם ומושיט אליו את ידיו, אבל בשלב זה בחייו זה לא מספיק. העולם קצת רחוק ועפר מנסה. אני רואה את הרצון להתקדם זועק מכף ידו המושטת, מגופו המתמתח ובעיקר מבכי התסכול שלו על כך שהוא לא מגיע לחפצים שונים. לעפר, כרגע, חסרים הכלים כדי להתקדם ולזחול (לא משהו שפיזיותרפיה/ליווי התפתחותי/בייבי יוגה וכדו') לא יכולים לפתור. ההסתכלות הזאת בעפר הביאה אותי לחשוב על עוד ילדים. כל ילדי הקשב והריכוז למיניהם, על ילדי הדיסלקציה הלא מאובחנת, על הילדים המתקשים.

חודש ניסן הוא החודש העברי הראשון מבין שנים עשר החודשים. כאן גם מתחיל האביב (אב ל- יב' חודשים). זהו זמן של התחלות ושל ניקיונות (פסח- ניקיון חיצוני וניקיון פנימי). זהו גם זמן של יציאה מעבדות לחירות. מהי עבדות? עבדות היא לתת לחיים לנהל אותנו. עבדות היא לתת לאחרים את הכוח שלנו בכך שאנחנו "מאשימים" אותם במה שקורה לנו בחיינו. עבדות היא השעבוד לכל מה שבאנו איתו מעברנו, שאנחנו לא אוהבים ובכל זאת ממשיכים לחיות אותו.

האם אנחנו מכירים את עצמנו באמת ובתמים? אני מאמינה שמעטים מאיתנו אכן מכירים את עצמם באמת ובתמים. אחד המקומות שאפשר לראות את זה נמצא בהורות שלנו.