אני חוזרת מטיפול (כן, גם אני מטופלת לפעמים
) ובטיפול שעברתי אני רואה אישה. חיילים קרעו ממנה את ילדתה והיא יושבת מאובנת, משלימה מבפנים על רוע הגזירה. יודעת שאין לה מה לעשות ולכן לא עושה.
ואני ממשיכה להתבונן בה, מחכה שתצא מקיפאונה. וכשזה קורה, היא מתחילה לשאול "למה"? "למה זה מגיע לי?"
וקול עונה לי- "זה לא מגיע לה"
הדינאמיקה המשפחתית שלנו משתנה כל הזמן. רגע אני ילד, אח"כ מבוגר, "לפתע" אני נשוי, אני הופך לאב, הילד שלי גדל ואני הופך לחם ואח"כ לסבא (נכון כמובן גם לנשים).
את מדברת איתה. זו השיחה השבועית הקבועה שלכן. בשלב מסוים בשיחה היא אומרת לך: "אמא אני יודעת". הטון והדרך בה הדברים נאמרים הם קוד. הם קוד לא מדובר לכך, שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממך, שהיא לא רוצה שתתערבי. ואת? את בסה"כ רוצה להעניק לה מידיעותיך ומניסיונך (שהרי אין חכם כבעל ניסיון לא?!), להיות לה לאם מכוונת ומדריכה.
אבל היא כבר לא מוכנה לקבל ממך את ההדרכה.
בימים בהם הארץ מזדעקת לנוכח מותם של שלושה פעוטות באוטו, בימים של חום כבד מנשוא, ביקשה ממני, אחת הקוראות של הניוזלטר לכתוב על הנושא.
הרשת גועשת בפתרונות טכנולוגיים ובסטיקרים ואני מרגישה מבפנים שזוהי לא התשובה.
באמונה שלי, כשדבר כזה קורה, דבר שהוא אישי- אינדיבידואלי אך משפיע על מדינה שלמה, כשדבר כזה קורה,