קארל יונג ואני (הגיגים של יום שני 16/2/15)

קארל יונג ואני (הגיגים של יום שני 16/2/15)

"אין דבר בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על הסביבה ובמיוחד על ילדים יותר מאשר חיי הוריהם שלא נחיו" (קארל יונג).

זה אחד המשפטים החזקים, האמיתיים והעוצמתיים ביותר שנפגשתי בהם בשנים האחרונות והוא נכון!

אנחנו דור מעבר.

מעבר בין אמונות, בין תפיסות, בין עידן הדגים לעידן הדלי. בין ערכים של הקרבה לערכים של הגשמה.

בגלל זה כל כך קשה לנו בהורות שלנו. בגלל זה אנחנו מלאי קונפליקטים וחששות ופחדים ותסכולים.

ילד האינדיגו שבתוכנו אומר לנו כי באנו לכאן על מנת להגשים את עצמנו. באנו לכאן על מנת לחגוג את החיים ולחיות אותם במלואם ואילו הדור הקודם מספר לנו, כי, כהורים, עלינו לבצע קורבנות. עלינו להקריב את עצמנו לטובת הילדים ואנחנו נקרעים בתווך.Preschool2

אני יודעת, כי גם בי יש בדיוק את אותם הקונפליקטים. הרצון להגשים את עצמי והידיעה שהגשמה אמיתית של עצמי היא הדבר לו מייחלים ילדי. היא תעשה אותי מאושרת, היא תמלא אותי מבפנים ותאפשר לי להיות אמא טובה, טובה באמת, כי כאשר אהיה מוגשמת, אהיה מלאה בכל טוב ואוכל ראשית להקשיב לילדי קשב אמיתי (צרותי לא יטרידו אותי) ואוכל לשמש לילדי דוגמא, ואוכל להעניק להם באמת שמחה, יצירתיות, אהבה והכלה. כי בי יהיה את כל זה. ומהצד השני עולים בי קולות שמדברים על הצורך להיות בבית עם הילדים, על הצורך של הילדים באמא סביבם 24/7, על הטוטאליות שבאמהות ואני נקרעת בין שני הסיפורים, בין שני הנרטיבים. יודעת שהנרטיב של הגשמה=הורות מיטבית הוא הנרטיב הנכון עם זאת מתקשה לשחרר את הנרטיב שאומר שעלי לוותר על עצמי או מעצמי למען ילדי.

ואני כותבת לך את זה ומשתפת אותך בזה, כי אם את (או אתה) קרואת את מאמרי ועוקבת אחרי לאורך השנים, אני יכולה רק להסיק שגם את שם.

בקונפליקט בין הגשמה עצמית לאימהות, שלמעשה הוא לא קונפליקט. הוא מעבר בין דורות ומה לעשות שאנחנו (כן, את ואני) בחרנו, בתקופה זו לבוא ולהיות חלק בהתנגדות נורמות הזאת. באנו לעמוד באמצע ולהוביל את המאבק. לא צריך להיות גפני ליף ולצאת לרחובות, כל אחת מאיתנו, שהמאבק נמצא אצלה בפנים, כל אחת שיש בה את הקונפליקט בין גידול ילדים להגשמה לוקחת חלק במאבק הזה ובכל פעם, שאנחנו מתקרבות אל עצמנו, לוקחות חלק, נוקטות עמדה ומסכימות להגשים את עצמנו, לא על חשבון, לא במקום, אלא פשוט כי זה התפקיד שלנו, זו האחריות שלנו, כהורים, כבני אנוש, לתת דוגמא אישית ולהגשים את עצמנו, אנחנו מתקרבות בצעד ענק לריפוי. אנחנו מתקרבות יותר לאנרגיה החדשה והדור שאחרינו יעסוק בזה כבר פחות והילדים שלנו, יש סיכוי ממש גדול, שהם כבר יחיו את זה. יחיו את זה באמת. עבורם, העולם ההורי יהיה נטול קונפליקטים, נטול מאבקים כי אנחנו ביצענו עבורם את הדרך (לפחות נטול את הקונפליקטים שלנו). אנחנו במעבר הדורות בין ההורים שלנו ( קרי, ויתור על עצמי למען הילד) לבין הילדים שלנו (קרי, הגשמה עצמית למען עצמי בשיתוף הילד).

אני חושבת שחיים של הגשמה הם החיים הנכונים (ולא כשהילדים יגדלו/ יעזבו את הבית וכו') אלא כאן ועכשיו!

אמא שלי הגשימה את עצמה בגיל 50+. אני מעריצה אותה על הדרך שהיא עשתה ואין ספק, שכל מה שהיא עברה בחיים, אכן הכין אותה להיות מורת הדרך המדהימה שהיא.

אבל, בדרך היא לימדה אותי על ויתור עצמי, על אי מימוש והרבה על קורבנות.

יעל הגדולה רואה את המימוש של אמא שלה ומעריצה אותו. יעל הקטנה, זו שדרך החיים וההסתכלות על החיים נצרבו בגופה והיא זו שבאמת משפיעה על יעל הגדולה שהכירה אמא אחרת וגדלה בצל האמא שחיה חיים של קורבן.

הידיעה הזו, בשילוב אמירתו של קארל יונג, היא זו שגרמה לי לכתוב את המאמר הזה.

אל תחכו שהילדים שלכם יהיו גדולים.

כשהם באו לכאן, הם לא באו כדי שתהפכו לקורבנות שלהם- הם באו כדי ללמוד מכם על אהבה ללא תנאי, על נתינה, על צמיחה, על ריפוי ועל הגשמה.

אם אתם לא חיים את זה היום- בעודם רכים, איך תלמדו אותם את זה בעתיד?

כן, לפעמים אנחנו צריכים "להתבשל" בזה, לפעמים אנחנו לא באמת יודעים מה היא ההגשמה הזאת ולפעמים גם אין לנו אומץ להגשים אותה (אמא שלי חלמה, כבר מגיל מאוד צעיר להיות מדריכת טיולים). זה חלק מהדרך וחלק מהתהליך ולפעמים זה גם מגיע בדיוק עם הילדים (הם נולדים ומביאים לנו כמתנה את הצורך והרצון שלנו להגשים את עצמנו).

הדרך להגשמה היא דרך בפני עצמה ודרך ההורות היא דרך בפני עצמה.

הן לא אמורות להיות דרכים שמתנגשות. הן אמורות להיות דרכים שמעצימות אחת את השנייה.

No Comments

Post A Comment