לבקש סליחה לא באמת עושה את העבודה

לבקש סליחה לא באמת עושה את העבודה

הסיפור האישי שלי על סליחה ומה למדתי ממנו: 

עד לפני כ- 4 שנים הייתי בנתק מאח שלי.

לא יכולתי לדבר איתו ולא יכולתי לראות אותו הוא פגע בי ואני לא יכולתי לסלוח לו.

וניסיתי. זה לא שלא ניסיתי.

עשיתי מדיטציות, ניסיתי כל מיני דברים. אפילו התקשרתי ביום כיפור לבקש ממנו סליחה על הכעס שלי אליו (הוא בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו) וזה לא עזר.

via GIPHY

אז עזבתי את זה. הבנתי, שכרגע, אני לא בשלה לסלוח לאח שלי וככל שאני מנסה יותר – כך כואב לי יותר ואני גם כועסת יותר.

מה קורה כשמכניסים קונסטלציה משפחתית לחיים: 

ואז הגיעה הקונסטלציה.

שני דברים קרו לי בזמן שלמדתי קונסטלציה:

1 – הבאתי ללימודים קושי שהיה לי עם הבן שלי. הרגשתי שמשהו בקשר שלנו לא עובד כמו שצריך. שיש איזושהי חסימה. העבודה הקונסטלטיבית הביאה אותנו לקשר של אבא שלי וההורים שלו (סבא וסבתא שלי). ההתמודדות עם הכעסים שאבא שלי חווה מההורים שלו ויותר מזה – ההתמודדות עם הכעסים שאני חוויתי כילדה – כל אלו צפו ועלו ונשטפו מחיי.

בסוף הסשן התחושה שלי הייתה כאילו גשם ירד וניקה את הרחובות. הכל נראה צלול וחי יותר.

2 – כמה שבועות אחרי זה, תלמידה אחרת הביאה נושא לשיעור: הבן שלה נסע לארצות הברית והיא פוחדת שהוא לא יחזור.

מכירים את זה שמישהו מספר את הסיפור שלו וזה בכלל הסיפור שלכם?

אז זה מה שקרה לי – ראיתי את הסיפור של אמא שלי מול העיניים שלי.

בקונסטלציה, אנחנו עובדים עם ייצוגים – הלקוח מביא את הנושא שהוא רוצה לעבוד עליו והאנשים שנמצאים במרחב (במקרה שלנו – התלמידים), מייצגים את הנושא ואת האנשים הקשורים לנושא. (אפשר לקרוא על הקונסטלציה כאן: קונסטלציה)

אותה תלמידה בחרה בי לייצג את הבן שלה (שזה היה קצת כמו לייצג את אח שלי).

ופתאום הבנתי כל כך הרבה דברים. הבנתי את אח שלי, הבנתי את אמא שלי והבנתי את מערכת היחסים ביניהם.

חודש אחרי, בזמן שאני מכינה ארוחת ערב לילדים, אמא שלי מתקשרת ומספרת לי שאח שלי מגיע לארץ. התשובה הטבעית שלי הייתה: "מעולה – מתי נפגשים?".

ואז קלטתי את עומק השינוי.

אני לא כועסת. אין בי יותר טיפת כעס על אח שלי.

ואם פעם הקודמת שהוא הגיע לארץ סרבתי להיפגש איתו – הפעם – מבחינתי הכל טוב. כאילו לא היה.

 

אז מה קרה שם בתהליך הזה ?

למה הסליחה (העצמית ולאחי) לא ממש עבדה ומה כן עבד עבורי ושינה?

האמת, הרבה דברים.

דברים שלקח לי זמן להבין, אבל אנסה לתמצת אותם כאן:

אני האחות הבכורה. בהרבה מובנים, שחלקם בכלל לא מודעים, יש בי תחושת אחריות על האחים שלי.

ואז הבנתי – אני מחזיקה בתוכי את החששות, הפחדים ואפילו הכעסים של ההורים שלי על אח שלי.

את מה שהם, לכאורה, לא מוכנים לבטא – אני מבטאת עבורם.

שני התהליכים הקונסטלטיביים שעברתי הן כמטופלת והן כייצוג אפשרו לי להחזיר את האנרגיה בחזרה למקור שלה (ההורים שלי). הכעס לא שלי וגם לא האחריות.

אני רק האחות הבכורה – אני לא האמא שלו.

אז למה לבקש סליחה לא עבד?

כי סליחה יוצרת היררכיה. אם אני מבקשת ממך סליחה – אז לך יש את הכוח בידיים. את יכולה לסלוח לי או לא. אני, לכאורה, נתונה למרותך: תסלחי לי – נושעתי; לא תסלחי לי – לא נושעתי.

via GIPHY

בתא המשפחתי כשהורה מבקש סליחה מהילדים שלו – הוא פתאום נתון למרותם. הם האחראים על הושעתו של ההורה.

זה בלבול בתפקידים וזה יוצר חוסר איזון (וגם חוסר יכולת לסלוח).

גם כאחות בכורה (או גדולה) לאח שלי – כשאני ביקשתי ממנו סליחה, יצרתי חוסר איזון במרחב ביניינו. חוסר, שבתוך תוכי פנימה הרגשתי והוא היה חלק ממה שמנע ממני לשחרר את הכעס.

כל השנים האלו שביקשתי סליחה על זה שאני כועסת (למרות שהוא היה זה שפגע בי), פשוט שמתי את הפוקוס על הדבר הלא הנכון.

לא הייתי צריכה סליחה. לא את הסליחה שלי לעצמי וגם לא את הסליחה של אח שלי.

הייתי צריכה את היכולת של אח שלי לקחת אחריות על מעשיו ולהגיד "טעיתי" (ואת זה, יאמר לזכותו, הוא אמר הרבה שנים לפני שאני הצלחתי להפסיק לכעוס)

וכשהוא עשה את זה להבין מה בתוכי אפשר לי להיפגע ממנו ולקחת אחריות על החלק הזה.

שני הסשנים האלו של הקונסטלציה – היוו בעבורי את ההזדמנות הזאת.

 

ומאז אני לא מאמינה בסליחה.

כדי להגיד למישהו "סליחה – פגעתי בך, אני מצטערת" – אם אין בזה את מידת האחריות שמבינה את מהות הפגיעה ואת גודל האחריות של המעשה – הסליחה היא עוד דרך מלפטור את עצמנו מלקחת אחריות.

אז לא, אני לא מבקשת סליחה וכן, אני מצטערת אם פגעתי – ואם פגעתי – אני לוקחת על זה אחריות.

הסליחה היחידה שאני מאמינה בה היא הסליחה לעצמנו, על עצם היותנו בני אדם, אנושיים, שעושים טעויות.

4 Comments
  • מיכל מנור
    Posted at 09:07h, 13 ספטמבר

    יעל, כל מילה שלך בפוסט הזה כל כך משמעותית. כעת אני צריכה לשנן את מה שכתוב וליישם. תודה על פוסט מאיר דרך.

  • טלי
    Posted at 10:32h, 13 ספטמבר

    נתת לי כמה נקודות משמעותיות למחשבה. אני מרגישה וחושבת כמוך. ככה בדיוק אני מתייחסת לסליחה שאני מבקשת, לגמרי לוקחת על עצמי את האחריות, לומדת ומפנימה. תודה על הפוסט מעורר המחשבה.

  • סיון אבני
    Posted at 17:25h, 14 ספטמבר

    יעלי נותרתי פעורת פה, בלי מילים! ואת יודעת שזה לא קורה לי בדרך כלל 🙂
    אוווו זה פוסט שאני עוד חייבת לעצמי לחזור ולהגות בו שוב ושוב…

  • Chen Sivan
    Posted at 20:30h, 15 ספטמבר

    תודה על חידוד הקשר בין לקיחת אחריות והבעת צער
    לבין בקשת הסליחה
    ועל ההירארכיה שנוצרת עם בקשת הסליחה
    .
    תמיד נעים לי ללמדו דברים חדשים

Post A Comment