אבל הוא במובן מסוים הוא פרדוקס כיוון שאובדן הוא חוויה אנושית בלתי נמנעת; לא ניתן לעבור את החיים ללא אובדן בשלב זה או אחר. מוות הוא עובדת חיים בלתי נמנעת ולכן גם האובדן והאבל. רוב האנשים – ובוודאי רוב המבוגרים – סבלו את מותו של אדם אהוב או יסבלו. ובכל זאת, אובדן גורם לנו להרגיש בודדים ומבודדים, השמיים נופלים עלינו ואנחנו חיים במדבר ריק. כלואים ללא מוצא בתא הכלא של האבל. חסרי נחמה.
אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי פנים אל פנים או לפסיכולוג בזום, כי הם נמצאים בתוך התא הזה, או שהם מחוץ לו ומושפעים ממנו ומנסים לעזור שלאותו אדם שכלוא בו.. אנשים שואלים, "מה יגרום לכאב הזה להיעלם?"
אבל כמו כל כאב אנושי אחר האבל משפיע לא רק על האדם עצמו אלא משנה את חווית החיים של כל מי שסובב אותו. ברומן "היקשרויות עזות" מתארת ויוויאן גורניק את עצמה כנערה הגדלה בצל האבל של אימא על אביה.
"פאפא אף פעם לא היה מציאותי בעבורי בחייו כפי שהיה אחרי מותו. דמותו העומדת תמיד בצל, נעימת הליכות ומחייכת מבעד לדרמטיות של מאמא בנושא האהבה בנשואים, כמו נהיתה בעלת תפקיד מרכזי בחורבנה התמידי וכזו נשארה . כמעט כאילו היא חיה עם פאפא כדי שתוכל להגיע לרגע הזה. מצוקתה הייתה מכלת כול באופן מוחלט כל כך עד שנדמה שזהו ייעוד. בעבורי בוודאי היא קבעה סדר עולם חדש.
האוויר שנשמתי היה ספוג בייאוש שלה, נעשה סמיך ומשכר, מרגש ומסוכן. הכאב שלה נעשה אזור המחיה שלי, הארץ בה חייתי. החוק שהשתחוויתי בפניו. הכאב שלה פקד עלי, גרם לי להגיב נגד רצוני. יותר מכול ייחלתי להתרחק ממנה, אך לא יכולתי לצאת מהחדר כשהייתה שם. הרגע שבו היא חוזרת מהעבודה הילך עלי אימים, אך לא נעדרתי ולו פעם אחת כשנכנסה הביתה. בנוכחותה מילאה החרדה את ריאותיי (סבלתי מהתכווצויות בביתה החזה ולפעמים הרגשתי שטבעת ברזל מתהדקת מסביב לגולגולת שלי), אבל נעלתי את עצמי במקלחת ובכיתי בגללה בכמויות. בימי שישי הכנתי את עצמי לשני ימים רצופים של יבבות ואנחות, ולתוכחה החשאית המטפטפת מהדיכאון אל האוויר כמו דליפת גז קבועה כשהלהבה אינה מוצתת. התעוררתי אשמה והלכתי לישון אשמה, ובסופי שבוע האשמה הצטברה עד לדלקת קלה."
על תהליך הטיפול אומר יולי- פסיכולוג ברחובות של "הסדנה", "ריפוי לא אומר שהכאב חולף. זה אומר שהכאב הופך לחלק קדוש ממך שאתה נושא בתוכך לנצח. לעתים קרובות אנשים אבלים באים אליי בתקווה שאוכל לעזור להם למצוא 'סגירה של המעגל', אבל תמיד הרגשתי שהסגירה היא אשליה", הוא ממשיך. "חוץ מזה, איך יכולה להיות נקודת סיום לאהבה ואובדן? האם אנחנו בכלל רוצים שתהיה?"
אבל אם היעד והתקווה בטיפול נפשי באבל היא לא להרגיש סגירה של מעגל, מהו היעד?
יולי מצטט את עבודתו של פסיכולוג האבל וויליאם וורדן, שאמר שאחת ה"משימות" של האבל היא "לשלב את האובדן בחיינו וליצור קשר מתמשך עם האדם שמת – תוך כדי מציאת דרך להמשיך לחיות ."
עבור אנשים רבים במעמקי האבל, העצה הזו עלולה להרגיש לא מובנת, התחושה היא ש אין דרך קדימה בכלל שהעולם נותר חסר מוצא, וחסר טעם. אבל בעשרות הטיפולים הנפשיים שאותם ביצע יולי , עלה נושא אחד: הצעד הראשון הוא עזיבת התא המבודד והמבדד של האבל. "להיות לבד בצער מחמיר אותו מאוד" אומר יולי, האבל גורם לבדידות והבדידות בתורה מתגברת את האבל והאובדן
עלינו להושיט יד מתא הכלא הזה, או לפתוח את הדלת לאלו שרוצים להיכנס פנימה.זה הדבר אומר יולי שהכי עזר לו לעבור את האובדן שלו.
המטפל שלו, וזיכרונותיו מעצותיו של אביו לפני מותו, "לא יכלו לקחת או לרפא את הכאב שלי", הוא אומר, "אבל הם ישבו איתי באובדן באופן שאמר: אני רואה אותך, אני שומע אותך, אני איתך המשך ללכת."
