יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | כעס
91
rtl,archive,tag,tag-91,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

כעס Tag

כל כך הרבה מילים רוצות להיזרק על הדף ולשתף אתכם בי ובחיים שלי. יש לי רצון להפוך את האתר הזה, את הבלוג הזה להרבה יותר מאשר ידע דידקטי על הורות. לא שהידע הזה לא חשוב, הוא חשוב. אבל בלי האנרגיה שנמצאת מאחוריו, הוא קצת עקר. לפעמים אני שואלת...

בתכנית הרדיו שלי, "קשרים משפחתיים" נשאלתי את השאלה הבאה: כשאח אחד כועס על אח שלו. האם צריך להתערב ביניהם או לתת להם להתמודד לבד? כמה זמן אפשר לתת להם לכעוס אחד על השני? כשבאים לענות על השאלה הזאת, יש דברים שצריך לברור קודם. למשל, מה המטרה שלנו? למה מאוד חשוב שהם לא יכעסו אחד על השני וגם איך חשוב להורה לפשר ביניהם.

תכירו: עידו וירין עידו אבא לירין בן ה- 5. הוא מאוד אוהב את ירין, אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם התקפי הזעם שלו ולכן הרבה פעמים, כשירין נמצא בהתקף, עידו, במקום להכיל אותו ולתת לו את התמיכה שהוא צריך כועס עליו. כועס עליו ואומר לו או צועק עליו מילים כמו: "תירגע, הלוואי שתמות, איזה ילד נורא אתה" ועוד. 

משמעות ההורות הורות בעיני זאת דרך חיים. דרך של התפתחות אישית. אני מאמינה, שכשיש לנו ההורים קושי עם הילד, זה מעיד עלינו. לא על הילד. הקושי הוא שלנו. וזאת אחריותנו כהורים לטפל בעצמנו בשביל הילד ובשביל המשפחה. וליצור שינוי בחיינו. 

באחת מקבוצות ההורים שאני חברה בהם, סיפרה אמא על בנה בן השנה וארבע, שכשאומרים לו "לא" הוא חוטף התקף זעם ומכה את ראשו ברצפה. בתגובה כתבה אחת האימהות, שהיא מאמינה שאצל ילדים זה 1/4 כעס ו- 3/4 הצגה. מכיוון שאני מאמינה, שהרבה אימהות (וגם אבות) חושבים כך, חשוב לי לתקן את קו המחשבה הזה, על מנת שנדע להתמודד עם הילדים שלנו בצורה שתתמוך בהם ותקדם אותם.  אז מה חשוב שתדעו:

היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו..." (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.