יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | הקשבה
11
rtl,archive,tag,tag-11,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

הקשבה Tag

הכי הכי בעולם, הייתי רוצה לשמור עליה שלא תעבור את מה שאני עברתי. את הצחוקים המרושעים של הבנות, את העלבון הצורב מכך שלא כיבדו אותי וחשפו את ליבי ואת ההשפלה. כיתה ה'. קיבוץ כפר החורש, בית ספר גניגר. אני בבית. מוצאת בתוכי אומץ ומתקשרת לחגי מציעה לו...

אני מודה, לפוסט הזה אני מגיעה מוצפת עוד לפני שממש הקשבתי לשידור ברדיו. קראתי שני פוסטים של קולגות שלי שאני מאוד מעריכה והם חושבים יחסית כמוני, אז אני יודעת, אני באה מגמתית. ובהתחלה חשבתי לעצמי – קודם תקשיבי לשיחה פעם ראשונה, באוזניים נקיות ורק אח"כ תקשיבי שוב...

הא'ופנופונו אחד הכלים שאני באופן אישי משתמשת בו הרבה לקוח מגישה שנקראת "הא'ופנופונו". הנה דרך להסביר: החיים הם מסך והמסך הזה בסה"כ מראה לנו את הסרטים שנמצאים בתוכנו. את המסך, כמו את מסך המחשב, אי אפשר לשנות. כדי לשנות את מה שרואים במסך אנחנו צריכים לשנות את עצמנו.

תקשורת והקשבה הן מילות מפתח בקשר בין הורים וילדים דלת נטרקת ולפני כן צעקה לחלל: "את לא מקשיבה לי". אתה אומר לילד לא והוא בכל זאת עושה מה שהוא רוצה. נמאס לך- הוא לא מקשיב!! אם יש משהו שמעסיק את כולנו זה, מה זאת הקשבה? ואיך? איך אנחנו מקשיבים להם ואיך הם מקשיבים לנו?

הרבה אנשים, ששומעים שאני מנחת הורים, אומרים לי "אה, הילדים שלי כבר גדולים", כאילו שהם לא צריכים הדרכה להורות שלהם. אני לעומת זאת, טוענת שאנחנו הורים מהרגע שהילדים שלנו נולדו ועד בכלל.. תמיד יהיו לנו התמודדויות ואתגרים חדשים עם הילדים ועם ההורות שלנו.

בלאגן- אחד ממאפייני גיל ההתבגרות ליהיא היא מתבגרת טיפוסית. אפשר לראות את זה בעיקר כשבאים אליה לחדר. כמעט כל הורה למתבגר מכיר את זה: אי אפשר להיכנס אליה לחדר. וכמו שרונית אומרת: "לא רואים את הרצפה". לרונית מאוד קשה עם הבלאגן של ליהיא. נמאס לה לבקש מליהיא לסדר את החדר, נמאס לה מהבלאגן בחדר ונמאס לה שהיא מרגישה שליהיא לא מקשיבה לה.  

משמעות ההורות הורות בעיני זאת דרך חיים. דרך של התפתחות אישית. אני מאמינה, שכשיש לנו ההורים קושי עם הילד, זה מעיד עלינו. לא על הילד. הקושי הוא שלנו. וזאת אחריותנו כהורים לטפל בעצמנו בשביל הילד ובשביל המשפחה. וליצור שינוי בחיינו. 

דנה מתיישבת על הכיסא ואומרת: "מה בסה"כ אני מבקשת? שפעם, רק פעם אחת בשבוע היא תתקשר אלי ותשאל אותי לשלומי ותבדוק אם אני צריכה עזרה. פעם בשבוע, לא יותר וגם זה לא קורה". "קשה לי המירוץ הזה. גם משרה מלאה, גם הילדים והטיפול במאור וגם כשיוגב נמצא כל הזמן בעבודה שלו. לא יכולה יותר" היא קורסת לנגד עיני. "ומה בסה"כ אני רוצה? שאמא שלי תתקשר אלי פעם בשבוע? מה כל כך קשה בזה???".

רגע לפני שהחופש נגמר, זה בדיוק הזמן עבורך, לשבת עם עצמך ולחשוב מה את רוצה שיקרה בשנה הקרובה בלימודים של הילד/ה שלך. האם היית רוצה שיישאר כמו שהוא? מה היית רוצה שישתפר? ומה היית רוצה שלגמרי ישתנה? זה גם הזמן, שבו כדאי שהילד שלך יחשוב על זה, ותיכף נתייחס גם לזה. וגם - לא בהכרח, מה שאת רוצה, זה מה שהוא רוצה. אז מה עושים?

את מדברת איתה. זו השיחה השבועית הקבועה שלכן. בשלב מסוים בשיחה היא אומרת לך: "אמא אני יודעת". הטון והדרך בה הדברים נאמרים הם קוד. הם קוד לא מדובר לכך, שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממך, שהיא לא רוצה שתתערבי. ואת? את בסה"כ רוצה להעניק לה מידיעותיך ומניסיונך (שהרי אין חכם כבעל ניסיון לא?!), להיות לה לאם מכוונת ומדריכה.

אבל היא כבר לא מוכנה לקבל ממך את ההדרכה.