היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו..." (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.
"אני רוצה להשתנות כדי ללמד את הילדים משהו אחר"
זאת, אולי, נשמעת סיבה ראויה להשתנות. אין ספק, שהיא מעמידה אותנו בעמדת ההורה המושיע ("אני אציל את ילדי"), אבל, להשתנות בשביל הילדים או בגלל הילדים, זאת לא הדרך. כשאנחנו בוחרים לצעוד בנתיב של ההתפתחות האישית, בנתיב של הריפוי הנפשי-מנטאלי-רוחני-גופני, השינוי היחיד שיגיע, הוא השינוי שאעשה עבור עצמי.
כל עוד אנסה להשתנות בשביל או למען האחר לא אצליח.
חיזוקים (חיוביים, שליליים), הם חלק מהטבע האנושי. כשילד עושה משהו ואני מחייכת אליו- אני נותנת לו חיזוק חיובי. כשמטופל מספר לי משהו ואני מביטה עליו במבט מסוים- אני נותנת לו חיזוק. כשהעובד שלך מגיש לך דוח ואת אומרת לו: "דוח מעולה, תודה" את נותנת לו חיזוק חיובי. כשאת לוקחת את הדוח, מעיפה בו מבט וזורקת אותו לקצה השולחן את נותנת לו חיזוק (שלילי כמובן).
שפת הגוף והבעות הפנים שלנו, כל הזמן נותנים חיזוקים חיצוניים לאנשים שמסביבנו, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא, בין אם אנחנו עושים בכוונה או לא.
כבר כמה דורות אנחנו גדלים, כהורים על המיתוס כי חיזוקים חיוביים הם דבר חיובי.
הפעם אני רוצה לשבור את המיתוס הזה, אך לפני כן הבהרה: יש חיזוקים חיוביים שהם אכן חיוביים, מעצימים ומצמיחים את הילד.
הרבה מהחיזוקים, שאנו כהורים, משתמשים בהם כדי "להצמיח" את הילד, לעודד ולעזור הם חיזוקים שהשפעתם שלילית.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=tUA-zv9PpSw[/youtube]...
רואים את האור- כתבה מתוך הורים וילדים 2011 ילדי אינדיגו- מאמר כתבה טובה וממוקדת של מלי בן סימון, ואם תקראו עד הסוף- אני שם אחרונה חביבה. שווה קריאה!! ...
