יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | מאמרים
15348
rtl,paged,page-template,page-template-blog-small-image,page-template-blog-small-image-php,page,page-id-15348,paged-7,page-paged-7,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-title-hidden,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

רגע לפני שהחופש נגמר, זה בדיוק הזמן עבורך, לשבת עם עצמך ולחשוב מה את רוצה שיקרה בשנה הקרובה בלימודים של הילד/ה שלך. האם היית רוצה שיישאר כמו שהוא? מה היית רוצה שישתפר? ומה היית רוצה שלגמרי ישתנה? זה גם הזמן, שבו כדאי שהילד שלך יחשוב על זה, ותיכף נתייחס גם לזה. וגם - לא בהכרח, מה שאת רוצה, זה מה שהוא רוצה. אז מה עושים?

בתמציות של לייף אנרג'י, יש תמצית שנקראת "הרקימר". התמצית עוסקת ב"ביטחון בחופש הפנימי". חוסר איזון יבוא לידי ביטוי בכמה אופנים: מופנמות או מוחצנות יתר; עכבות, פחד מביטוי עצמי, תחושה של כבלים או תחושה של בית סוהר ועוד (מתוך ספר המטפלים של לייף אנרג'י).

אז איך המתבגר/ת שלכם הולכים להעביר את הקיץ? החוק קובע שניתן להעסיק קטינים מגיל 14. ובכל זאת, עדיין ילדים יכולים לעבוד גם לפני. בשנתיים האחרונות, בן הכמעט 11 שלי, יוצא בחופש עם עוד כמה חברים והם הולכים לרחוץ מכוניות בשכונה. הוא גם עוזר למישהו, גם מעביר את הזמן, גם עושה זמן איכות עם חברים וגם מרוויח כסף.

אני חוזרת מטיפול (כן, גם אני מטופלת לפעמים Smile ) ובטיפול שעברתי אני רואה אישה. חיילים קרעו ממנה את ילדתה והיא יושבת מאובנת, משלימה מבפנים על רוע הגזירה. יודעת שאין לה מה לעשות ולכן לא עושה.

ואני ממשיכה להתבונן בה, מחכה שתצא מקיפאונה. וכשזה קורה, היא מתחילה לשאול "למה"? "למה זה מגיע לי?"

וקול עונה לי- "זה לא מגיע לה"

את מדברת איתה. זו השיחה השבועית הקבועה שלכן. בשלב מסוים בשיחה היא אומרת לך: "אמא אני יודעת". הטון והדרך בה הדברים נאמרים הם קוד. הם קוד לא מדובר לכך, שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממך, שהיא לא רוצה שתתערבי. ואת? את בסה"כ רוצה להעניק לה מידיעותיך ומניסיונך (שהרי אין חכם כבעל ניסיון לא?!), להיות לה לאם מכוונת ומדריכה.

אבל היא כבר לא מוכנה לקבל ממך את ההדרכה.

בימים בהם הארץ מזדעקת לנוכח מותם של שלושה פעוטות באוטו, בימים של חום כבד מנשוא, ביקשה ממני, אחת הקוראות של הניוזלטר לכתוב על הנושא.

הרשת גועשת בפתרונות טכנולוגיים ובסטיקרים ואני מרגישה מבפנים שזוהי לא התשובה.

באמונה שלי, כשדבר כזה קורה, דבר שהוא אישי- אינדיבידואלי אך משפיע על מדינה שלמה, כשדבר כזה קורה,

הכי קל להגיד שאני מי שאני בגלל הורי, שהשריטות שלי, הקשיים שלי, חוסר ההצלחות שלי, התסכולים שלי הם ב"זכות" הילדות שלי ו"בזכות" הדרך בה הורי גידלו אותי. כשהייתי בת 16, הראיתי לאבא שלי את מקבץ השירים שלי וחיכיתי בחיל ורעדה

אודי מתיישב על הכיסא מולי. הוא נבוך. ברור לו, שלבוא לטיפול זה טבעי ולגיטימי, אך הוא מעולם לא חשב שיגיע לטיפול בגלל הקשר שלו עם הוריו.

אודי, בחור כבן 40 נשוי ואב בעצמו, עומד לפני שינוי קריירה. הוא רוצה בשינוי

בגיל 7 קיבלתי לחיי מתנה. למדתי קרוא וכתוב. מאז ועד היום כתיבה וקריאה הן אהבות מאוד גדולות שלי. הירחון הראשון שקראתי היה "דבר לילדים" וכשקצת גדלתי והתחלתי להיות מנויה על "מעריב לנוער" התחיל לרקום לו חלום בתוכי- לכתוב טור, להיות עיתונאית. הערצתי את סמדר שיר, תמיר קמחי (שמו באותם ימים) ואורן צוברי (ככה קראו לו?).

הם כתבו במעריב לנוער וגם אני רציתי. ההבדל בינינו היה שהם העזו. הם ניסו והצליחו (וגם עוד כמה "כתבים צעירים") ואני? אני רק חלמתי על זה וכתבתי (בעיקר שירים או התחלות או סופים של סיפורים) למגרה.