באחת מקבוצות ההורים שאני חברה בהם, סיפרה אמא על בנה בן השנה וארבע, שכשאומרים לו "לא" הוא חוטף התקף זעם ומכה את ראשו ברצפה. בתגובה כתבה אחת האימהות, שהיא מאמינה שאצל ילדים זה 1/4 כעס ו- 3/4 הצגה. מכיוון שאני מאמינה, שהרבה אימהות (וגם אבות) חושבים כך, חשוב לי לתקן את קו המחשבה הזה, על מנת שנדע להתמודד עם הילדים שלנו בצורה שתתמוך בהם ותקדם אותם.  אז מה חשוב שתדעו:

  כל הורה צריך איש מקצוע שיעזור לו לצאת מהקשיים שיש לו עם הילדים שלו! זוכרים את הפוסט מלפני כשבועיים שסיפרתי על הבת שלי, על הקושי שלי ועל המפגש עם קלינאית התקשורת? אני אשת מקצוע. ויחד עם זאת, אני גם אמא. והמפגש הזה שלי עם הקושי של הבת שלי עורר בי את המצוקות שלי ויצר קושי בתקשורת.

דנה מתיישבת על הכיסא ואומרת: "מה בסה"כ אני מבקשת? שפעם, רק פעם אחת בשבוע היא תתקשר אלי ותשאל אותי לשלומי ותבדוק אם אני צריכה עזרה. פעם בשבוע, לא יותר וגם זה לא קורה". "קשה לי המירוץ הזה. גם משרה מלאה, גם הילדים והטיפול במאור וגם כשיוגב נמצא כל הזמן בעבודה שלו. לא יכולה יותר" היא קורסת לנגד עיני. "ומה בסה"כ אני רוצה? שאמא שלי תתקשר אלי פעם בשבוע? מה כל כך קשה בזה???".

רגע לפני שהחופש נגמר, זה בדיוק הזמן עבורך, לשבת עם עצמך ולחשוב מה את רוצה שיקרה בשנה הקרובה בלימודים של הילד/ה שלך. האם היית רוצה שיישאר כמו שהוא? מה היית רוצה שישתפר? ומה היית רוצה שלגמרי ישתנה? זה גם הזמן, שבו כדאי שהילד שלך יחשוב על זה, ותיכף נתייחס גם לזה. וגם - לא בהכרח, מה שאת רוצה, זה מה שהוא רוצה. אז מה עושים?

בתמציות של לייף אנרג'י, יש תמצית שנקראת "הרקימר". התמצית עוסקת ב"ביטחון בחופש הפנימי". חוסר איזון יבוא לידי ביטוי בכמה אופנים: מופנמות או מוחצנות יתר; עכבות, פחד מביטוי עצמי, תחושה של כבלים או תחושה של בית סוהר ועוד (מתוך ספר המטפלים של לייף אנרג'י).

אז איך המתבגר/ת שלכם הולכים להעביר את הקיץ? החוק קובע שניתן להעסיק קטינים מגיל 14. ובכל זאת, עדיין ילדים יכולים לעבוד גם לפני. בשנתיים האחרונות, בן הכמעט 11 שלי, יוצא בחופש עם עוד כמה חברים והם הולכים לרחוץ מכוניות בשכונה. הוא גם עוזר למישהו, גם מעביר את הזמן, גם עושה זמן איכות עם חברים וגם מרוויח כסף.

אני חוזרת מטיפול (כן, גם אני מטופלת לפעמים Smile ) ובטיפול שעברתי אני רואה אישה. חיילים קרעו ממנה את ילדתה והיא יושבת מאובנת, משלימה מבפנים על רוע הגזירה. יודעת שאין לה מה לעשות ולכן לא עושה.

ואני ממשיכה להתבונן בה, מחכה שתצא מקיפאונה. וכשזה קורה, היא מתחילה לשאול "למה"? "למה זה מגיע לי?"

וקול עונה לי- "זה לא מגיע לה"

את מדברת איתה. זו השיחה השבועית הקבועה שלכן. בשלב מסוים בשיחה היא אומרת לך: "אמא אני יודעת". הטון והדרך בה הדברים נאמרים הם קוד. הם קוד לא מדובר לכך, שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממך, שהיא לא רוצה שתתערבי. ואת? את בסה"כ רוצה להעניק לה מידיעותיך ומניסיונך (שהרי אין חכם כבעל ניסיון לא?!), להיות לה לאם מכוונת ומדריכה.

אבל היא כבר לא מוכנה לקבל ממך את ההדרכה.

בימים בהם הארץ מזדעקת לנוכח מותם של שלושה פעוטות באוטו, בימים של חום כבד מנשוא, ביקשה ממני, אחת הקוראות של הניוזלטר לכתוב על הנושא.

הרשת גועשת בפתרונות טכנולוגיים ובסטיקרים ואני מרגישה מבפנים שזוהי לא התשובה.

באמונה שלי, כשדבר כזה קורה, דבר שהוא אישי- אינדיבידואלי אך משפיע על מדינה שלמה, כשדבר כזה קורה,