אנחנו באביב והזמן עכשיו הוא זמן של שינויים והערכות לשינויים ולמעברים . מעברים בין חורף לקיץ, היערכות לקיץ (החלפת ארון הבגדים, מעברי דירה) והרבה שינויים. אז איך מסתגלים לשינויים? איך אני מתרגלת לחיות חיים של שינוי, איך אני מרגילה את הילדים שלי לחיות חיים של שינוי?

אני יושבת מולה מתוסכלת. רוצה שתבין, שתפנים. התיאוריות והרעיונות של "התוצאה הטבעית" עולים בי ומשפטים כמו: "שלא תכין שיעורים- היא תצטרך להתמודד עם זה" או "שהמורה לבלט לא תיתן לה להיכנס- אולי ככה היא תלמד שלא מאחרים לחוג" ויש עוד כל מיני... ואז אני נזכרת.

אנחנו מדברות על הבנות שלה. היא מספרת לי, שנטע, הבת הבכורה שלה דואגת לה הרבה. כשהיא עצובה היא באה לנחם אותה, כשהיא צריכה עזרה היא עוזרת לה. למעשה, היא סוג של משענת. ואז היא מספרת לי על הבת הצעירה שלה: שלי. שמרגישה אותה כל הזמן. כשהיא מתעוררת בלילה – גם שלי מתעוררת. כשהיא חוזרת בלילה הביתה, שלי, גם אם היא ישנה – מתעוררת. ואני תוהה – מה גורם לשתי ילדות לקחת בעלות ולדאוג לאמא שלהן כל כך.

עצמאות לפי המילון: עמידה ברשות עצמו, ריבונות, קוממיות, אי תלות, חירות, חופש  (מקור- תרגום בבילון). ביום חמישי נחגוג 67 שנות עצמאות למדינת ישראל. מי שמסתכל סביב, בעיניים פקוחות יכול לראות שבאמת באמת-...

רוית מספרת: נועם, בן השנתיים מסתובב כל הזמן כעוס, מרגיש כאילו יש עליו משהו ואני רוצה לטפל בזה. שמנו בדים: בד לנועם ובד ל"הדבר הזה, שיושב עליו" והתחלנו לחקור. "זה מרגיש לי כמו עלוקה. משהו שאין לו חיים משל עצמו". כשרוית עלתה על הבד שמייצג את נועם היא הרגישה קושי לנשום וכאילו יש משהו כבד על הכתפיים שלה. הוספנו את הבד של רוית לקונסטלציה. רוית הרגישה שהיא צופה ואין לה דרך להתקרב לנועם ואילו כשרוית עלתה על הבד של נועם, היא  הרגישה שנועם רוצה את אמא. בניסיון להתחקות אחר המקור של "הדבר הזה" (עלוקה), הגענו להיסטוריה המשפחתית של רוית.

ביום חמישי הקרוב נציין את יום השואה. יום השואה ויום הזיכרון הם עבורי ימים של התכנסות. ימים שנוגעים בי אישית כחלק מהיותי בת לעם היהודי וכחלק מהיותי ישראלית. אני לא מרבה לדבר על הימים האלו בבית, אך במידה והילדים מביאים איתם שאלות מבית הספר אני מקיימת שיח (בהתאם לגיל) על כל השאלות שיש להם.

השבוע למדתי משהו מעניין על המשפחה שלי: אמא שלי מפחדת מכלבים. פעם כשהיא היתה קטנה, כלב התנפל עליה ומאז היא מפחדת. ולמה זה מעניין (אותי ואותך) ? כידוע, אני כבר אמא לשלושה בעצמי. ככל הזכור לי, מעולם לא ידעתי שאמא שלי פחדה מכלבים. כשהייתי ילדה, אני בעצמי פחדתי מכלבים. כלב תקף אותי, אני נבהלתי ובמשך הרבה שנים פחדתי. כשזהר, הבת שלי, היתה בערך בגיל שנה וחצי, כלב קפץ עליה, הבהיל אותה ובמשך מספר שנים היא גם פחדה מכלבים (זה עבר כשאבא שלי קנה כלבה).

היא יושבת מולי ואומרת לי: "ההפלה הזאת היתה לפני 20 שנה". היא לא קשורה להיום ולמה שקורה לי. ואני אומרת: "בואי נבדוק את זה". היא עולה על הבד שמייצג אותה ועולה על הבד שמייצג את ההפלה ומרגישה. כאב אצלה וכאב אצל ההפלה. הן מנהלות דו שיח ומשהו משתחרר. קונסטלציה משפחתית רואה חשיבות גדולה במתים שבחיינו, אלו שמתו טרום זמנם מכל סיבה שהיא ובהפלות, אף על פי, שמעולם לא הוגשמו לכדי חיים מחוץ לרחם.

אנחנו מדברים עם הילדים שלנו מתוך מרחב ההסתכלות שלנו על החיים אנחנו – עם העבר שלנו, עם נסיון החיים שלנו ועם הלימודים שלנו רוצים שגם הם יקבלו את ההסתכלות שלנו "כשתגדל תבין". והאמת היא, שלהסתכל...