יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | מאמרים
15348
rtl,paged,page-template,page-template-blog-small-image,page-template-blog-small-image-php,page,page-id-15348,paged-5,page-paged-5,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-title-hidden,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

אנחנו מדברות על הבנות שלה. היא מספרת לי, שנטע, הבת הבכורה שלה דואגת לה הרבה. כשהיא עצובה היא באה לנחם אותה, כשהיא צריכה עזרה היא עוזרת לה. למעשה, היא סוג של משענת. ואז היא מספרת לי על הבת הצעירה שלה: שלי. שמרגישה אותה כל הזמן. כשהיא מתעוררת בלילה – גם שלי מתעוררת. כשהיא חוזרת בלילה הביתה, שלי, גם אם היא ישנה – מתעוררת. ואני תוהה – מה גורם לשתי ילדות לקחת בעלות ולדאוג לאמא שלהן כל כך.

עצמאות לפי המילון: עמידה ברשות עצמו, ריבונות, קוממיות, אי תלות, חירות, חופש  (מקור- תרגום בבילון). ביום חמישי נחגוג 67 שנות עצמאות למדינת ישראל. מי שמסתכל סביב, בעיניים פקוחות יכול לראות שבאמת באמת-...

רוית מספרת: נועם, בן השנתיים מסתובב כל הזמן כעוס, מרגיש כאילו יש עליו משהו ואני רוצה לטפל בזה. שמנו בדים: בד לנועם ובד ל"הדבר הזה, שיושב עליו" והתחלנו לחקור. "זה מרגיש לי כמו עלוקה. משהו שאין לו חיים משל עצמו". כשרוית עלתה על הבד שמייצג את נועם היא הרגישה קושי לנשום וכאילו יש משהו כבד על הכתפיים שלה. הוספנו את הבד של רוית לקונסטלציה. רוית הרגישה שהיא צופה ואין לה דרך להתקרב לנועם ואילו כשרוית עלתה על הבד של נועם, היא  הרגישה שנועם רוצה את אמא. בניסיון להתחקות אחר המקור של "הדבר הזה" (עלוקה), הגענו להיסטוריה המשפחתית של רוית.

ביום חמישי הקרוב נציין את יום השואה. יום השואה ויום הזיכרון הם עבורי ימים של התכנסות. ימים שנוגעים בי אישית כחלק מהיותי בת לעם היהודי וכחלק מהיותי ישראלית. אני לא מרבה לדבר על הימים האלו בבית, אך במידה והילדים מביאים איתם שאלות מבית הספר אני מקיימת שיח (בהתאם לגיל) על כל השאלות שיש להם.

השבוע למדתי משהו מעניין על המשפחה שלי: אמא שלי מפחדת מכלבים. פעם כשהיא היתה קטנה, כלב התנפל עליה ומאז היא מפחדת. ולמה זה מעניין (אותי ואותך) ? כידוע, אני כבר אמא לשלושה בעצמי. ככל הזכור לי, מעולם לא ידעתי שאמא שלי פחדה מכלבים. כשהייתי ילדה, אני בעצמי פחדתי מכלבים. כלב תקף אותי, אני נבהלתי ובמשך הרבה שנים פחדתי. כשזהר, הבת שלי, היתה בערך בגיל שנה וחצי, כלב קפץ עליה, הבהיל אותה ובמשך מספר שנים היא גם פחדה מכלבים (זה עבר כשאבא שלי קנה כלבה).

היא יושבת מולי ואומרת לי: "ההפלה הזאת היתה לפני 20 שנה". היא לא קשורה להיום ולמה שקורה לי. ואני אומרת: "בואי נבדוק את זה". היא עולה על הבד שמייצג אותה ועולה על הבד שמייצג את ההפלה ומרגישה. כאב אצלה וכאב אצל ההפלה. הן מנהלות דו שיח ומשהו משתחרר. קונסטלציה משפחתית רואה חשיבות גדולה במתים שבחיינו, אלו שמתו טרום זמנם מכל סיבה שהיא ובהפלות, אף על פי, שמעולם לא הוגשמו לכדי חיים מחוץ לרחם.

אנחנו מדברים עם הילדים שלנו מתוך מרחב ההסתכלות שלנו על החיים אנחנו – עם העבר שלנו, עם נסיון החיים שלנו ועם הלימודים שלנו רוצים שגם הם יקבלו את ההסתכלות שלנו "כשתגדל תבין". והאמת היא, שלהסתכל...

תארו לעצמכם אתכם קוראים לילד שלכם "בוא דני", "שב דני", "כל הכבוד דני" ואחרי שהוא הלך איתכם לגן השעשועים או לחוג הוא גם ייקבל חטיף מיוחד על התנהגות נאותה. מזעזע נכון?! ילדים הם לא כלבים. אבל בכל פעם שאנחנו מכניסים לוח התנהגות (טבלה לעיצוב התנהגות), אנחנו מתייחסים לילד בדיוק כמו לכלבים. לוח התנהגות = לוח אילוף. האם זה באמת מה שאתם רוצים עבור הילדים שלכם?

"אין דבר בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על הסביבה ובמיוחד על ילדים יותר מאשר חיי הוריהם שלא נחיו" (קארל יונג). זה אחד המשפטים החזקים, האמיתיים והעוצמתיים ביותר שנפגשתי בהם בשנים האחרונות והוא נכון! אנחנו דור מעבר. מעבר בין אמונות, בין תפיסות, בין עידן הדגים לעידן הדלי. בין ערכים של הקרבה לערכים של הגשמה. בגלל זה כל כך קשה לנו בהורות שלנו. בגלל זה אנחנו מלאי קונפליקטים וחששות ופחדים ותסכולים.