תכירו: עידו וירין עידו אבא לירין בן ה- 5. הוא מאוד אוהב את ירין, אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם התקפי הזעם שלו ולכן הרבה פעמים, כשירין נמצא בהתקף, עידו, במקום להכיל אותו ולתת לו את התמיכה שהוא צריך כועס עליו. כועס עליו ואומר לו או צועק עליו מילים כמו: "תירגע, הלוואי שתמות, איזה ילד נורא אתה" ועוד. 

אנחנו יושבות ומדברות על הורות. על התחושות שלה בהורות ואני שומעת את המשפט "אני לא טובה" חוזר על עצמו בגירסאות שונות. "אני לא אמא טובה" "לפעמים אני גם לא מטפלת טובה" "אני לא אשה טובה" "אני לא בת זוג טובה" "אני לא רזה כמו שצריך" ועוד ועוד...

הרבה אנשים, ששומעים שאני מנחת הורים, אומרים לי "אה, הילדים שלי כבר גדולים", כאילו שהם לא צריכים הדרכה להורות שלהם. אני לעומת זאת, טוענת שאנחנו הורים מהרגע שהילדים שלנו נולדו ועד בכלל.. תמיד יהיו לנו התמודדויות ואתגרים חדשים עם הילדים ועם ההורות שלנו.

בלאגן- אחד ממאפייני גיל ההתבגרות ליהיא היא מתבגרת טיפוסית. אפשר לראות את זה בעיקר כשבאים אליה לחדר. כמעט כל הורה למתבגר מכיר את זה: אי אפשר להיכנס אליה לחדר. וכמו שרונית אומרת: "לא רואים את הרצפה". לרונית מאוד קשה עם הבלאגן של ליהיא. נמאס לה לבקש מליהיא לסדר את החדר, נמאס לה מהבלאגן בחדר ונמאס לה שהיא מרגישה שליהיא לא מקשיבה לה.  

משמעות ההורות הורות בעיני זאת דרך חיים. דרך של התפתחות אישית. אני מאמינה, שכשיש לנו ההורים קושי עם הילד, זה מעיד עלינו. לא על הילד. הקושי הוא שלנו. וזאת אחריותנו כהורים לטפל בעצמנו בשביל הילד ובשביל המשפחה. וליצור שינוי בחיינו. 

מהי סליחה? סליחה, לפי הויקיפדיה, הוא תהליך שכלי, רגשי או רוחני, שבו חדל אדם מלחוש עלבון או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה. לחליפין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי. בקשת סליחה היא יכולת נאצלת   בעיני, בקשת סליחה היא אקט של חרטה על משהו שעשינו. בניגוד למחשבה הרווחת שהורים יודעים הכל והורים לא טועים, אנחנו טועים. טעינו בעבר ואנחנו נטעה גם בעתיד.

שבוע שעבר חגגתי יום הולדת. בתוך ההכנות לחגיגות נזכרתי שכילדה תמיד כאבתי בימי ההולדת שלי. הם אף פעם לא היו כמו שהייתי רוצה. בעצם, זה לא מדוייק. אהבתי את החגיגות בכיתה. ההורים שלי היו באים לבית הספר והיו חוגגים לי יום הולדת. זה היה מיוחד. אבל בבית... בבית זה לא היה מיוחד.