יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | כללי
1
rtl,archive,paged,category,category-1,paged-7,category-paged-7,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

כללי

נועה (שם בדוי) מתקשרת אלי ומספרת לי, שהילד שלה מיוחד והיא לא יודעת איך להתמודד איתו.

לרגע, אני לא למבינה למה היא מתכוונת. אני מקשיבה לה עוד. היא מדברת על ילד בן 3 רגיש ומחובר ועל הקושי שלה מולו.

"ברוכה הבאה לעולם ההורות", אני חושבת לעצמי.

היא רוצה כלים להתמודד עם הילד. אני מבינה אותה.

העולם של ימינו מציב בפנינו, כהורים, כבני אדם כל כך הרבה אתגרים ומול כל האתגרים האלו אנחנו זועקים לכלים.

זה לא שאין לנו את הכלים האלו. נהפוך הוא, את הכלים האלו יש בכל אחד ואחת מאיתנו.

היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו..." (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.

"אני רוצה להשתנות כדי ללמד את הילדים משהו אחר"

זאת, אולי, נשמעת סיבה ראויה להשתנות. אין ספק, שהיא מעמידה אותנו בעמדת ההורה המושיע ("אני אציל את ילדי"), אבל, להשתנות בשביל הילדים או בגלל הילדים, זאת לא הדרך. כשאנחנו בוחרים לצעוד בנתיב של ההתפתחות האישית, בנתיב של הריפוי הנפשי-מנטאלי-רוחני-גופני, השינוי היחיד שיגיע, הוא השינוי שאעשה עבור עצמי.

כל עוד אנסה להשתנות בשביל או למען האחר לא אצליח.

בגיל 9.5, סבא שלי (אבא של אבא שלי) נפטר. אני הייתי בדרכי לחוג חייה, כשראיתי את אבא שלי עולה עם מזוודה למונית. רצתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא נוסע ומה קרה והוא סיפר שסבא (פא-פאפ) נפטר ו הוא נוסע לארה"ב. ויתרתי על החוג והלכתי הביתה. מוות מעולם לא היה סוד או טאבו במשפחה שלי (ונראה לי שגם בקיבוץ בכלל) ובכל זאת, סבא שלי מת, פטיש של 5 קילו דפק על ראשי ונותרתי לבד.

חיזוקים (חיוביים, שליליים), הם חלק מהטבע האנושי. כשילד עושה משהו ואני מחייכת אליו- אני נותנת לו חיזוק חיובי. כשמטופל מספר לי משהו ואני מביטה עליו במבט מסוים- אני נותנת לו חיזוק. כשהעובד שלך מגיש לך דוח ואת אומרת לו: "דוח מעולה, תודה" את נותנת לו חיזוק חיובי. כשאת לוקחת את הדוח, מעיפה בו מבט וזורקת אותו לקצה השולחן את נותנת לו חיזוק (שלילי כמובן).

שפת הגוף והבעות הפנים שלנו, כל הזמן נותנים חיזוקים חיצוניים לאנשים שמסביבנו, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא, בין אם אנחנו עושים בכוונה או לא.

כבר כמה דורות אנחנו גדלים, כהורים על המיתוס כי חיזוקים חיוביים הם דבר חיובי.

הפעם אני רוצה לשבור את המיתוס הזה, אך לפני כן הבהרה: יש חיזוקים חיוביים שהם אכן חיוביים, מעצימים ומצמיחים את הילד.

הרבה מהחיזוקים, שאנו כהורים, משתמשים בהם כדי "להצמיח" את הילד, לעודד ולעזור הם חיזוקים שהשפעתם שלילית.

החיים מלאי הפתעות. הלוואי וכולן היו שמחות, אבל לצערי זה לא כך. כנשים, כאשר אנחנו בהריון, הטראומה שאנחנו חוות משפיעה באופן ישיר גם על התינוק שבביטנינו. פעמים רבות אנחנו חושבות לעצמנו: "זה רק שלנו, אין צורך לשתף, אין צורך לדבר עם העובר שלנו", "לדבר עם העובר על הדברים שאני עוברת זה טפשי" וכו'. עובר, הנמצא ברחמינו שואב מאיתנו לא רק מזון וצרכים גופניים על מנת לגדול ולהתקיים, אלא הוא חווה גם את הרגשות שלנו. כשאנחנו נהנות- הוא חווה הנאה. כשאנחנו עצובות- הוא חווה עצב. ברמה הפיזית, לרגשות יש גם הורמונים שונים המחוברים אליהן, כך, שההורמונים האלו עוברים גם לעובר שלנו.

אחד הסיפורים האהובים עלי, שמצאתי ברחבי הרשת: "בני הקטן נכנס אל המטבח הערב, שעה שהכנתי את הארוחה. הוא הגיש לי פיסת נייר עליה כתב. לכן, לאחר שניגבתי את ידי על הסינור, קראתי אותה, הנה מה שנכתב: בעבור כיסוח הדשא, 5 דולרים בעבור סידור המיטה שלי השבוע, 1 דולר בעבור הליכה לחנות, 50 סנט בעבור ביביסיטר לאחי התינוק, 25 סנט בעבור ציון טוב בבית הספר, 5 דולרים בעבור ניקוי החצר, 2 דולרים הבטתי בו עומד שם בציפייה, ואלפי זיכרונות שטפו את מוחי. לקחתי את הנייר, הפכתי אותו ורשמתי:

עוד מעט, החודש יקבלו ילדינו תעודות מחצית. עכשיו, משקראתם את השורה הזו, שימו לב לרגע אילו מחשבות/ תחושות/ רגשות/ תמונות עולים בכם כתגובה לשורה הזו? מה שעלה לכם (בין אם טוב/לא טוב/ נעים/ לא נעים או כל רגש/ מחשבה אחר) הוא מה שמניע את התקשורת שלכם עם הילדים והוא מה שיניע את התקשורת שלכם עם הילדים ב- 21/1- יום קבלת התעודות. רוצים לשנות?