יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | כללי
1
rtl,archive,paged,category,category-1,paged-6,category-paged-6,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

כללי

אני חוזרת מטיפול (כן, גם אני מטופלת לפעמים Smile ) ובטיפול שעברתי אני רואה אישה. חיילים קרעו ממנה את ילדתה והיא יושבת מאובנת, משלימה מבפנים על רוע הגזירה. יודעת שאין לה מה לעשות ולכן לא עושה.

ואני ממשיכה להתבונן בה, מחכה שתצא מקיפאונה. וכשזה קורה, היא מתחילה לשאול "למה"? "למה זה מגיע לי?"

וקול עונה לי- "זה לא מגיע לה"

בימים בהם הארץ מזדעקת לנוכח מותם של שלושה פעוטות באוטו, בימים של חום כבד מנשוא, ביקשה ממני, אחת הקוראות של הניוזלטר לכתוב על הנושא.

הרשת גועשת בפתרונות טכנולוגיים ובסטיקרים ואני מרגישה מבפנים שזוהי לא התשובה.

באמונה שלי, כשדבר כזה קורה, דבר שהוא אישי- אינדיבידואלי אך משפיע על מדינה שלמה, כשדבר כזה קורה,

הכי קל להגיד שאני מי שאני בגלל הורי, שהשריטות שלי, הקשיים שלי, חוסר ההצלחות שלי, התסכולים שלי הם ב"זכות" הילדות שלי ו"בזכות" הדרך בה הורי גידלו אותי. כשהייתי בת 16, הראיתי לאבא שלי את מקבץ השירים שלי וחיכיתי בחיל ורעדה

אודי מתיישב על הכיסא מולי. הוא נבוך. ברור לו, שלבוא לטיפול זה טבעי ולגיטימי, אך הוא מעולם לא חשב שיגיע לטיפול בגלל הקשר שלו עם הוריו.

אודי, בחור כבן 40 נשוי ואב בעצמו, עומד לפני שינוי קריירה. הוא רוצה בשינוי

"החיים הם מארג של קשרים בתוך קשרים. אנרגיות, מחשבות ומעשים נקשרים האחד בתוך השני, מתפתלים ויוצרים מערכות יחסים. המשפחה היא דוגמת החיים לכך: המחשבות, האנרגיות והמעשים שעשו הורינו טבעו בנו את חותמם וכך גם בילדנו והמעשים שעושים ילדנו טובעים בנו

כהורים, פעמים רבות, אנחנו שואלים את ילדינו "למה?" ונעשים מאוד מתוסכלים כאשר הם לא עונים.

המאמר שלפניכם, בא על מנת לתת תשובה ביולוגית- מדעית- התפתחותית לשאלה "למה הם לא עונים לי על ה"למה" ששאלתי"?

השאלה "למה"? היא שאלה

נועה (שם בדוי) מתקשרת אלי ומספרת לי, שהילד שלה מיוחד והיא לא יודעת איך להתמודד איתו.

לרגע, אני לא למבינה למה היא מתכוונת. אני מקשיבה לה עוד. היא מדברת על ילד בן 3 רגיש ומחובר ועל הקושי שלה מולו.

"ברוכה הבאה לעולם ההורות", אני חושבת לעצמי.

היא רוצה כלים להתמודד עם הילד. אני מבינה אותה.

העולם של ימינו מציב בפנינו, כהורים, כבני אדם כל כך הרבה אתגרים ומול כל האתגרים האלו אנחנו זועקים לכלים.

זה לא שאין לנו את הכלים האלו. נהפוך הוא, את הכלים האלו יש בכל אחד ואחת מאיתנו.

היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו..." (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.