על הורות

על הורות

האם אנחנו מכירים את עצמנו באמת ובתמים?

אני מאמינה שמעטים מאיתנו אכן מכירים את עצמם באמת ובתמים.

אחד המקומות שאפשר לראות את זה נמצא בהורות שלנו.

רובנו באים להורות עם אחת משתי גישות: 1. "אני לא אגדל את ילדי כמו שהורי גידלו אותי"; 2. יש לי הורים מדהימים- אני רוצה לגדל את ילדי כמו שגידלו אותי. (באופן אישי, אני יצאתי בהצהרות של הגישה הראשונה).

דמיינו קו המכיל שני קצוות. בקצה אחד "הוריכם" ובקצה השני "לא הוריכם"

ההורים שלי   ___________________ רק לא ההורים שלי

אתם יודעים מה הבעיה עם הקו הזה? הבעיה היא, שהוא לא אתם!!!

איך שלא תסתכלו על זה, הקו הזה הוא ההורים שלכם. הוא לא אתם ויתרה מזו, הוא גם לא הילד שלכם.

הורות היא הזמנה לצמיחה. היא הזמנה לצאת מתוך קו ההורים שלכם ולגלות את עצמכם.

ההזמנה הזו מתרחשת בעיקר בנקודות הקושי שלנו עם הילדים.

חמי, כל הזמן טוען כנגדי, שאני מגוננת מדי על הילדים (ובייחוד על בני הבכור). הרבה זמן לא הסכמתי לטיעוניו וחשבתי שהוא סתם מקשקש, עד שיום אחד (לא זוכרת מה קרה), ראיתי את עצמי באמת וראיתי שהוא צודק. למרות, שמי שמכיר אותי, מבחוץ, יתפלא למשמע הקביעה הזו, כי אני נתפסת כאמא הכי לא לחוצה בסביבה.

בחודשים האחרונים גיליתי על עצמי משהו נוסף- אני בעיקר מגוננת כשזה קשור בעמידה מול סמכות/משפחה/מערכת.

וזה מאוד ברור לי למה.

זוכרים את ההצהרה "אני לא אהיה כמו הורי"?- אז זהו, שאני לא!

הזכרונות שלי, הכאבים שלי מהילדות הם שלא שמרו עלי, שלא הגנו עלי . המוטו שלי לאורך כל ילדותי ונעורי היה "אם אין אני לי- מי לי?!".

אם תשאלו אותי מה יותר נכון- גישתם של הורי או גישתי שלי, אומר, קודם כל, שאין "יותר נכון" או "פחות נכון". יש מה נכון עבור הילד (ולא, לא מדובר כאן בילד הפנימי).

בעיני, הגנת יתר וחוסר הגנה בכלל, הם זהים. התוצאה שלהם עשויה להיות זהה: חוסר ביטחון של הילד, קושי מול סמכות ומרד כנגד ההורים.

בשני המקרים- הילד חש שהוא לבד. בראשון הוא לבד מול ההורים שלו ובשני הוא לד מול העולם. שניהם מפחידים ושניהם מתסכלים.

מה אני עושה בנידון?

כרגע, אני בעיקר צופה בעצמי, מקבלת את הביקורת עלי בענווה ובידיעה שיש בה הרבה מן הצדק, מקשיבה באהדה לרצון שלי (הטבעי) להגן על ילדי ומחפשת את הנקודה שמתאימה לילדי, ומאפשרת לי להשתחרר מהורי ומילדותי ולהיות אני.

No Comments

Post A Comment