יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | "לא קרה כלום"! באמת??
463
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-463,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

"לא קרה כלום"! באמת??

"לא קרה כלום"! באמת??

כשאת אומרת "לא קרה כלום" אל מי את מדברת?
היום, הקטן (שנתיים) שלי החליט לבדוק את היכולת שלו לעוף. וכך, בשמחה ובכיף הוא מצא עצמו "מרחף" לו מהספה להתנגשות חזיתית עם הרצפה.
אל דאגה- הכל בסדר! אפשר לחזור לנשום (-:
כשלקחתי אותו בזרועותיי, כמובן שדבר ראשון, בדקתי שהוא בסדר פיזית, כשראיתי שהכל בסדר (אין דם) פשוט הייתי איתו ואפשרתי לו לבכות.
תמללתי את מה שאני חושבת שהוא מרגיש ("נבהל"?, "כואב לך"? וכו').
חשבתי על כל הפעמים, שאני שומעת מההורים אמירות של "לא קרה כלום". אמירות, שכל פעם מחדש מכווצות אותי וסביר להניח (וגם יותר חשוב) מכווצות את הילד.


ילד רוכב על אופניים בפארק, משחק עם חבר, ילדה חוזרת בשמחה עם מהגן ופתאום- נופלת. "רצתי, רצתי ונפלתי…".
מה קורה באותו הרגע? קורים מספר דברים:
ראשית, הילד מאבד איזון. משהו מופר בעולמו. רגע הוא היה למעלה ובמשנו- הוא למטה. קיים בלבול.
שנית, זה כואב!!! כמבוגרים, אנחנו יודעים שלא צריך לרדת דם כדי שיכאב (ויעידו על כך מאות המכות הכחולות שקיבלתי בחיי).
שלישית, הילד רוצה לבטא את המצוקה, שהוא חווה (בלבול וכאב)
כשאנחנו אומרים לילד/ה שלנו "לא קרה כלום", אנחנו למעשה, שוללים ממנו את הלגיטימיות בלהרגיש מבולבל ובלכאוב.
למעשה, מה שאנחנו אומרים לו זה כך: "מה שאתה מרגיש עכשיו הוא לא חשוב כי לא קרה כלום".
אנחנו שוללים את תחושותיו של הילד ואת ההכרה שלו בסימפטומים של הגוף (כאב ומצוקה) ושל הרגשות שלו (בהלה ובלבול).
עכשיו, תחשבו רגע על עצמכם, דמיינו את עצמכם בעבודה, אתם עובדים על המחשב ופתאום- וירוס והכל נמחק! אילו רגשות עולים בכם? אתם באמצע פרויקט חשוב! מה תגידו/ תחשבו אם יבוא מישהו ויגיד לכם "לא קרה כלום"! נכון שזה מעצבן?!

האמת היא, שכשאנחנו אומרים "לא קרה כלום" אנחנו מנסים, בעיקר, להרגיע את עצמנו, רק שאנחנו שוכחים להגיד: "יעל, תרגעי לא קרה לילד כלום".
יש הבדל מאוד משמעותי בין להרגיע את עצמי, לבין "להרגיע" ותוך כדי לבטל את רגשותיו ותחושותיו של ילדכם.
הילד נפל? גם אם הוא לא נפצע- תנו לו לבכות, חבקו אותו, לטפו אותו, ספרו לו את סיפור הנפילה שוב, תוך הכנסת התיאורים של הרגשות שלו, כדי שיוכל לעבד את מה שקרה, להכיל אתו, להירגע ולהמשיך בשגרת חייו כאילו "לא קרה כלום". אפשרו לו לחוות כאב. העובדה שאנחנו נבהלנו ושלנו, אולי, קשה להכיל את הבכי שלנו, היא בעיקר בעיה שלנו ולא של הילד.
אפשרו לו להרגיש ולהיות בתוך החוויה והרגש. אפשרו לו לחוות את החיים במלואם.
ואתם- פשוט היו שם עבורו. חבקו אותו, תהיו איתו ותזכרו- ש"כן קרה" ושזה בסדר.

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.