יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | אמא יקרה לי*
683
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-683,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

אמא יקרה לי*

אמא יקרה לי*

את מדברת איתה. זו השיחה השבועית הקבועה שלכן. בשלב מסוים בשיחה היא אומרת לך: "אמא אני יודעת". הטון והדרך בה הדברים נאמרים הם קוד. הם קוד לא מדובר לכך, שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממך, שהיא לא רוצה שתתערבי. ואת? את בסה"כ רוצה להעניק לה מידיעותיך ומניסיונך (שהרי אין חכם כבעל ניסיון לא?!), להיות לה לאם מכוונת ומדריכה.

אבל היא כבר לא מוכנה לקבל ממך את ההדרכה.

עזרה כספית? כן. בייביסיטר? בוודאי. אבל ייעוץ או תמיכה ממך- לא. היא יודעת יותר טוב מה נכון לה, מה נכון לילדיה ומה נכון בכלל.

והמקום הזה, שבו היא לא נותנת לך דריסה בחייה, בגידול שלה, המקום הזה בו כל מה שיש לך לתת, שהוא לא נתינה פיזית, נדחה על הסף- כואב.

ומהצד השני היא נמצאת (נקרא לה שלי). היא מדברת איתך, כי לא משנה כמה היא גדולה וכמה היא אמא בעצמה, תמיד- למולך תהיה ילדה. ככה זה, כולנו, בכל גיל, תמיד נישאר הילדים של ההורים שלנו וכל ילד זקוק לאמא שלו.

זקוק לאמא שלו שתראה אותו, שתהיה שם עבורו ברגש, בהקשבה בנוכחות, זקוק שיקבלו אותו בלי תנאים.

ובכל פעם, כשהיא מתקשרת, אותו ניצוץ ילדי (שאף פעם לא מוותר על האפשרות ולו הקטנה, שהפעם זה יהיה אחרת), אותו ניצוץ ילדי מחפש את כל אלו, מבקש לעצמו תיקון מכל השנים שביקש ולא קיבלת.

ובשיחה איתך, שלי פתאום מרגישה שאת לא מקשיבה, שאת רואה את העולם בעיניים שלך ואת לא רואה אותה ואת מה שהיא רואה, ובאותו הרגע, כל פעמוני האזעקה מצלצלים ואומרים לשלי- "את חשופה, את חשופה ואין שם אף אחד בצד השני שיעמוד לצידך". שלי נסגרת. היא נסגרת ובאופן לא מודע מחליטה להגן על עצמה . להגן על עצמה בפני אותה אחת שהיא כל כך רוצה באהבתה והתייחסותה (את). ועכשיו שלי חשה, בכאין סכנה, היא נסגרת ואומרת "אמא, אני יודעת" ובכך היא רוחשת לעצמה מחדש את תחושת הביטחון העצמי. והאמת, וכן, זה קשה להודות, אבל כל התהליך הזה כואב.

הוא כואב לשתיכן.

זהו תהליך מעגלי, של תקשורת ידועה מראש, שבה שתיכן יוצאות מופסדות. וזה לא חייב להיות ככה.

כאשר שני הצדדים נפגשים מתוך מטרה לשתף, להקשיב ושיהיו קשובים לי- קסמים יכולים לקרות.

הקשבה אמיתית מאפשרת לאדם המדבר להרגיש במרכז.

להרגיש חשוב ואהוב. היא מאפשרת לו למצוא את הכלים והרעיונות בעצמו. היא מאפשרת לו למצוא את הדרך מתוכו תוך שותפות בדרך.

כאשר האם מקשיבה לביתה, לא שופטת, לא מייעצת, לא מסבירה ולא מדריכה, היא נותנת לה את המתנה הגדולה ביותר- את התחושה שהיא  נוכחת. שהיא יכולה ושהיא עטופה ומוגנת.

כשזה קורה, משפטים כמו "אני יודעת" או "בסדר אמא" או "תעזבי אמא", לא עולים, שכן אין לילדה צורך להגן על עצמה יותר.

וכשהאמא מקשיבה, הילדה יכולה לתת לאמא להיכנס יותר לתוך עולמה ולעזור מאהבה כפי שהאמא רוצה.

הפסיכולוג קארל רוג'רס כתבת זאת מקסים בשירו: "אנא רק הקשב"

(קטע מתוך השיר)

כאשר אני מבקש ממך להקשיב לי,
ואתה מתחיל לייעץ לי,
לא את שביקשתיך עשית.

כשאני מבקש ממך להקשיב,
ואתה מנסה להשיב, איך צריך להרגיש ומדוע,
אתה ברגשותיי רק פוגע.

כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי,
ואתה מרגיש שעליך לפתור את בעיותיי,
אתה מאכזב אותי, אפילו שזה נשמע לא הגיוני.

הקשב, כל שביקשתיך הוא להקשיב.
לא לפעול, לא לדבר, רק לשמוע בלי להגיב.

*מתוך הטור "בנתיבי ההורות" ירחון חיים אחרים, אוגוסט 2013

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.