של מי ההתנהגות הזו? או- לאפשר לילד לקחת אחריות

של מי ההתנהגות הזו? או- לאפשר לילד לקחת אחריות

הָיִיתִי אֶתְמוֹל בְּבֵית הַדּוֹדָה,
אָמַרְתִּי "שָׁלוֹם" וְאָמַרְתִּי "תּוֹדָה",
אָמַרְתִּי "סְלִיחָה" ו "בְּבַקָּשָׁה".
שָׁאַלְתִּי תָּמִיד: "זֶה מֻתָּר? אַתְּ מרשה?"
וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, כֵּיצַד זֶה קָרָה-
לְפֶתַע נִכְנָס בִּי הַיֶּלֶד הָרַע
וְאָמַרְתִּי: אַתְּ טִפְּשָׁה!"

אמא הסמיקה מאוד ואמרה
"גד תתבייש! זה היום ונורא!"
ואבא אמר: " האמת זה לא צחוק!
תלמיד כתה אלף נוהג כתינוק!"

(הילד הרע- לאה גולדברג)

עידן ההורות שבו אנו חיים מלא ב"עשה" ו"אל תעשה".
אחד ה"חוקים" שאני מרבה לשמוע בשנים האחרונות הוא ההתייחסות להתנהגויות הילדresponsebility
במקום להגיד לילד: "אתה ילד רע", יש להגיד לו: "ההתנהגות הזו רעה"…
זה נושא, שבזמן האחרון אני חושבת עליו הרבה.
אין ילדים רעים ואני נגד, נגד, נגד להגיד לילד שהוא רע!
יחד עם זאת, "להאשים" תמיד את ההתנהגות ולא את הילד, לטעמי, זה בעייתי.
ההתנהגויות שלנו- הן שלנו.
חלק מלימוד לקיחת אחריות על ההתנהגויות האלו הוא לדעת שהן שלנו.
אם נמשיך ונאמר: "ההתנהגות הזו לא מקובלת עלי, ההתנהגות הזו מאכזבת אותי, אני לא אוהבת את ההתנהגות הזו וכו' איך נלמד את הילד שההתנהגות הזו היא שלו?
בדיבור שכזה, אנו יוצרים האנשה להתנהגות. אנו גורמים לילד (וגם לנו) לחוש כאילו להתנהגות יש חיים משה וזה לא כך.
להתנהגות יש מישהו שאחראי עליה!
אם נתייחס כל הזמן רק ל"התנהגות הזו", היא תפתח חיים משל עצמה והילד, יתקשה להבין שהוא אחראי עליה.
לכן כדאי, רצוי וצריך לקשר את ההתנהגות הזו לילד. לומר דברים כמו: "אני לא אוהבת את איך שאתה מתנהג"…/ "ההתנהגות הזו לא מקובלת עלי, אתה צריך לשנות אותה וכדו'.
כך, למעשה, אנחנו לא פוגעים בילד (כמו: "אני מאוכזבת ממך") ויחד עם זאת אנחנו מאפשרים לו ללמוד את עצמו (ההתנהגות הזו היא שלך), להיות מודע להתנהגויות שלו, לקחת אחריות על מעשיו- "אני מאוד מאוכזבת מההתנהגות הזו ואני מצפה ממך שתדע להתנהג אחרת בפעם הבאה".
לפגוע בילד במישרין לעולם, גם אם לא התכוונו לכך, יעשה לו נזק.
לדבר על מעשיו כאילו הם מחוצה לו גם כן לא ילמד אותו דבר ובסופו של דבר יעשה לו נזק.
ההתייחסות על הילד ואל מעשיו באופן משלים הם אלו שילמדו אותו, יאפשרו לו לקחת אחריות על מעשיו ויצמיחו אותו.

No Comments

Post A Comment