יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | ספרתי עד 10… זה לא עובד!!
553
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-553,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

ספרתי עד 10… זה לא עובד!!

ספרתי עד 10… זה לא עובד!!

היא מעצבנת אותי! אני מתחילה להרים את הקול ואז נעצרת. "יעל, תתאפסי על עצמך", אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק. הדרמה שלה ממשיכה. אני מחזיקה את עצמי אבל הסרט בראשי אומר לי ש: "היא מפונקת"; "כבר אין לי כוח אליה"; "אני עייפה" "ו…" (תמשיכו כיד הדמיון/ מציאות שלכם). ואז אני ממש צועקת. לפעמים אפילו נבהלת מעצמי.

אז הנה, ספרתי על 10, נשמתי עמוק ו.. כלום לא קרה… אולי אפילו ההפך, כי בזמן שספרתי עד 10 התרוצצו לי בראש הרבה סרטים והכעס דווקא הלך והעמיק. איך אומר רפי פרסקי בשיר שלו: "כמה פעמים ספרת עד 10 ושום דבר לא קרה?!" (http://www.youtube.com/watch?v=5ou9P9N20wA)

מכירים את הסיטואציה? קורה גם לכם?\אז יופי, עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד ואנחנו נורמאליים, אז מה?! זה לא משפר את ההרגשה, זה לא מה שאנחנו באמת רוצים.

מה את באמת רוצה?

מה אתה באמת רוצה?

אני רוצה שינוי!

אני רוצה לא לצעוק על הילדים שלי. אני רוצה להיות הורה שמאפשר לילדים שלו ושנושם.

בקיצור- מושלמת!

אז מושלמת אני לא אהיה בחיים (ותודה לאל על חסדים קטנים).

והילדים שלי כאן, עבורי, על מנת שאגדל ואצמח  (וגם הם כמובן).

והם כאן כדי להראות לי איפה עוד עלי להשתפר (וכנראה שלנשום עמוק, לא באמת מוביל אותי לתוצאה הזו).

אז מה כן?

אני מצאתי שהא'ופנופונו מאפשרת לי לנשום במקומות האלו.

כשאני מוצאת שהטונים שלי עולים, שתחושת התסכול שלי גדלה ושהכעס משתלט עלי, אני עוצרת וכמו מנטרה משננת לעצמי: "תודה", "תודה", "תודה". ויש משהו נוסף, עבורי, שעושה את העבודה. הסרט, שמספר לי איך אני מרגישה לא מופיע וגם לא הסרט שמסביר לי איך הבת שלי או הבן שלי צריכים להתנהג.

בעצם, אני כ"כ עסוקה בלהגיד "תודה", ששום סרט לא מופיע.

ואז, לפעמים (מודה, לא תמיד) קורים שינויים קטנים. או בדיבור/ההתנהגות של הילדים או אצלי.

וזה מדהים בעיני, בעיקר, כי סוף סוף יש לי כלי שקל לי להיאחז בו והוא מאפשר לי לזרום עם ה"אני מאמין" שלי והוא מאפשר לי להתמודד טוב יותר עם רגעים שבהם בא לי לצרוח על הילדים או פשוט קשה לי איתם ובעיקר- הוא משתיק קולות, שפעם היו הופכים את חווית המודעות למאוד מתסכלת (לראות את עצמך עושה טעויות "on-line", זה הכי מבאס שיש).

זה לא שהפסקתי לצעוק ולכעוס (הלוואי), אבל משהו בי בהחלט עושה תזוזה לכיוון, ומשהו בי יותר משחרר ויותר סומך, ובעיקר, משהו בי מצא  אחיזה. אחיזה בשיטה/ גישה שמאפשרת לי לקחת 100% אחריות על חיי ולשחרר את כל מה שלא משרת אותי יותר. בשיטה/ גישה, שכמו ב"הורות מודעת" אומרת שכל מה שיש בחוץ בעצם קיים בפנים והאדם היחיד שצריך לעשות עבודה על עצמו הוא אני.

אז היום, אני לא סופרת עד 10 (טוב, כבר לפני הרבה שנים הבנתי שזה לא עובד עבורי) ואני כן יותר רגועה בתקשורת שלי עם הילדים ואני יודעת שגם אתם יכולים!!

אם אתם מרגישים שחסרים לכם כלים בהתמודדות עם הילדים, רוצים הדרכה להורות מודעת,

יש לכם שאלות על הא'ופונופונו ויישומו בהורות

תתקשרו- אני כאן בשבילכם

יעל

050-6655905

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.