יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | מדברים עם ילדים על- מוות
392
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-392,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

מדברים עם ילדים על- מוות

מדברים עם ילדים על- מוות

אני עומדת ליד המכולת, מחכה להסעה של חוג השחייה שאני חברה בו ופתאום אני רואה את אבא שלי עם מזוודה נכנס למונית.
אני רצה אליו ושואלת אותו לאן הוא נוסע ומה קרה והוא מספר לי שסבא "פאפא" נפטר.
דמיינו פטיש 5 טון נופל לכם על הראש- ככה זה הרגיש לי.
באותו היום לא הלכתי לחוג שחייה.


על סבא שלי, שבאותם זמנים היה עבורי דמות שהערצתי וקיומו ניחם אותי בתוך תחושת חוסר השייכות אותה חשתי בקיבוץ, התאבלתי במשך חצי שנה וסירבתי להאמין שהוא אכן מת "ככה סתם פתאום".
היו לי דמיונות וחלומות, שחטפו אותו ורצחו אותו.
השנה שבה סבא שלי נפטר הייתה שנת אבל עבורי. בלי הלוויה, בלי קבר, בלי שום דבר להיאחז בו כולל לא הורי.
כשאני מנסה להתחקות אחר סממני המוות והאבל במשפחתי, אני חושבת שלדבר על מוות מעולם לא היה טאבו אצלנו במשפחה.
כשנולדתי היו לי כ- 8 סבים וסבתות. עד גיל 14 נשארו לי רק שניים.
הסבים שלי מצד אבא שלי גרו בארה"ב, לכן הכל (לפחות בעיניים של ילדה בת 9) היה כל כך מהיר ותלוש.
אני זוכרת שכשהייתי בת 15 ונסענו לארה"ב, אחד המקומות שהיה לי הכי חשוב לבקר בהם היה בית הקברות – לסגור מעגל עם החוסר שהיה לי.

המוות נמצא סביבנו כל הזמן. זה טבעו. ברמה הפשוטה ביותר, עונות השנה והטבע מייצגים את מחזור החיים ויחד עם זאת, אני רואה וחווה איך אצל הרבה אנשים המוות הוא סוג של "טאבו"- לא מדברים עליו, לא מתייחסים אליו ומשתדלים לא להיחשף אליו, בעיקר לא כשמדובר בילדים.
"המוות חשוב לחיים" כותבת ד"ר אליזבת קובל רוס. הדיבור על המוות, ההתייחסות אליו כאל משהו שהוא חלק מהחיים (גם אם מפתיע, מכעיס, מעציב וקשה להבנה), מאפשרת הן לחולה והן למשפחה שלו (ולא משנה בן כמה החולה ובני כמה שאר המשפחה שלו) לחיות חיים מלאים ואמיתיים יותר בתוך הסיטואציה הקשה.
אני מאמינה, שאם היו משתפים אותי שסבא שלי, ז"ל, נכנס לניתוח, ושהניתוח הוא ניתוח קשה ולא יודעים איך הוא ייצא ממנו (ניתוח לב פתוח לפני למעלה מעשרים שנה) היו לי כמה לילות של חרדה. אולי הייתי מתישה את הורי בשאלות של "מהו ניתוח לב פתוח?", "למה צריך אותו?" וכו', אך בסופו של יום, כשהיו מספרים לי שהניתוח לא הצליח וסבא שלי נפטר, הייתי מוכנה לזה נפשית. הייתי מקבלת את זה יותר בקלות ולא מדמיינת שחטפו ורצחו אותו.

במוות מסתתרים הרבה סימני שאלה (מה יקרה כשאמות, מה יקרה כש- X ימות, יש חיים אחרי המוות, מה משמעות החיים ועוד). למרבית מהשאלות האלו, לנו כמבוגרים אין תשובה וקשה לנו להתמודד עם ה"אין" תשובה הזו.
על אחת כמה וכמה, כשמדובר במתן מענה לילדים שלנו.
מוות הוא חלק מהחיים. כשאנחנו מתחילים להסתיר אותו, לשקר עליו וכדו', אנחנו הופכים אותו למשהו שהוא גדול מהחיים. למשהו מפחיד ומאיים. למשהו, שלכל אחד ובמיוחד לילדים קשה להתמודד איתו.
הדרך לרפא את הפחד מפני המוות, היא לקבל אותו כחלק מהחיים שלנו. היא לספר לילדים על הדברים שקורים ולהתמודד באומץ עם האמת ועם ההשלכות.
לפני כשנה וחצי, בזמן עופרת יצוקה, בעלי, שהוא איש צבא ירד לעזור ושירת בבסיס ליד עזה.
אור, הבן הגדול שלי מאוד דאג ושאל מה יקרה לאבא. פתחנו מפה והראיתי לו איפה אבא משרת ואיפה נמצאת רצועת עזה וכו'. הוא שאל אותי מה יקרה אם אבא ימות. עניתי לו שאנחנו נהיה מאוד עצובים אבל נמצא את הדרך להתמודד. לא הבטחתי שאבא לעולם לא ימות (שזה שקר גס) ולא סיפרתי על גן עדן (לא באמת רלוונטי). זה הספיק לו וזה היה בסדר עבורו.
אנחנו לא באמת יודעים מה טומנים עבורנו החיים. כל שאנחנו יכולים זה לחיות אותם במלואם ובאמת שלהם. האמת היא, שכולנו נמות מתישהו. כמו שאני ואתם יודעים את זה, כך ילדכם, בהתאם לגילו ולרמת הבנתו צריכים לדעת את זה.

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.