יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | 4 דברים שלא ידעתם עלי, ועוד אחד לשנה הבאה
4 משברים שעברתי. אחד לכל עשור בחיי ואיך צמחתי מהם ומה למדתי מהם ודרכם.
הורות, ילדות, קיבוץ, משבר, קונסטלציה משפחתית, דיכאון בהריון, דיכאון, ריפוי
15942
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15942,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

לכבוד גיל 41: 4 דברים שלא ידעתם עלי ואחד לשנה הבאה

לכבוד גיל 41: 4 דברים שלא ידעתם עלי ואחד לשנה הבאה

ב- 25.5.17 אני חוגגת 41 אביבים.

לפני שנה ניסיתי לסכם 40 שנות חיים על הכדור אבל נתקעתי. יש לי פוסט מותחל בלי המשך.

כנראה שזה לא היה הזמן והמקום.

היום, אני כבר יותר טובה בסיכומים או יותר נכון בזוויות מבט על החיים.

4 משברים ואיך צמחתי מהם.

אחד לכל עשור בחיי, הם דרך מצויינת לסכם את מה שהיה ולפתוח פתח למה שיהיה.

 

העשור הראשון של חיי 0-10: לחיות בשבי.

 

 

 

 

 

 

 

 

במרץ 2017, בזמן לימודי טיפול בטראומה התבקשנו לתרגל טיפול בטראומה מתמשכת, אסונות, מלחמות, טרור וכו'.

מיד עלה בי הקיבוץ והתחושה היתה של שבי מתמשך.

נולדתי במאי 1976 בירושלים ובמשך שנה וחצי גרתי לבדי עם הורי הסטודנטים בירושלים. הם היו כל עולמי.

עולמי התנפץ עלי שנה וחצי אחרי שנולדתי, כשהורי עברו לגור בקיבוץ ואותי שמו בלינה משותפת.

מעולם שכלל 2 אנשים שאני כל עולמם, הגעתי לעולם, שבו אני ועוד כ- 7 ילדים חיים עם אדם זר – מטפלת.

הקיבוץ היה השבר הראשון והארוך ביותר של חיי.

מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי את הקיבוץ וכמהתי לחיים במקום אחר.

חוויית החיים בקיבוץ ועם הורי (ועל זה ייכתב פוסט אחר) היא המעצב הגדול ביותר של חיי.

היא זו שבזכותה אני עושה היום את מה שאני עושה.

היא התשוקה שלי – שאף ילד לא יסבול כמו שאני סבלתי.

ש-לשום ילד לא יכאב כמו שלי כאב.

ולכן אני עובדת עם הורים, כי יותר מהכל, אנחנו, ההורים, אחראיים על חוויות הילדות של הילדים שלנו.

 

העשור השני של חיי 11-20: אני לוקחת אחריות על חיי:

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהייתי בת דקה ל- 13, אבא שלי הרים עלי יד. היא מעולם לא ירדה, רק התמונה שלה נמצאת למעלה חרוטה בזכרוני עד היום.

הכאב היה גדול ויחד איתו ההזדמנות.

ברחתי מהבית.

ברחתי וסרבתי לחזור לבית ולדבר עם הורי עד שישלחו אותי לפנימייה

(מסתבר שיש דברים טובים בקיבוץ – חדרי הילדים. גרתי שם, למרות שאסור היה ולא הסכמתי לחזור).

תדמיינו קיבוץ, תדמיינו איך כולם מרכלים על כולם. תדמיינו איך כולם תקועים בתחת של כולם.

תדמיינו ילדה טובה ירושלים (אני) ושני הורים נורמטיביים לחלוטין (ההורים שלי).

אתם יודעים איזה בלאגן זה עשה??

אני חגגתי.

יצאתי מהארון והוצאתי ביחד איתו את השנאה והסבל שהיו מנת חלקי בקיבוץ ובבית.

ולראשונה בחיי אני הכתבתי להורי ולקיבוץ את חיי ואת עתידי ולא ההפך.

אני לקחתי אחריות על חיי, גורלי ועתידי ויצאתי מהשבי.

 

העשור השלישי של חיי 21-30: כשהסודות מתפוצצים לי בפנים:

 

 

 

 

 

 

 

 

בגיל 23.5 התחתנתי. 3 חודשים לאחר מכן, אחותי הוציאה את אבי מהארון.

כל חיי התנפצו לנגד עיני וקרו 2 דברים:

מצד אחד, פתאום הבנתי המון דברים.

מצד שני, חשתי נבגדת. חשתי שכל חיי חייתי בשקר.

כל מה שחשבתי על הקשר ביני ובין אבי התעוות ונצבע בגוונים של חוסר אמון

ובגידה.

הבגידה שלו בעצמו והבגידה שלו בקשר ביניינו.

והתחושה שלי, של כמעט 24 שנים של חיים בשקר.

אני מדמה סודות לסרטן.

ומאז שנחשפתי לקונסטלציה אני רואה גם אצל אחרים עד כמה סודות מכלים דברים טובים בחיים של אנשים

ובקשרים משפחתיים.

וסודות, דרך אגב, הולכים מצויין עם שקרים

ואני גרועה בשניהם.

וזה לא שאין לי סודות. אין אדם שאין לו.

אבל כשאני מגלה שיש בתוכי סודות, אני פועלת לחשוף אותם.

קודם כל בפני עצמי, כי אני לא רוצה לחיות עם עצמי חיים של שקר

ואז אני מוציאה אותם החוצה. ואני דואגת שאני אוציא את עצמי ולא אחרים יוציאו אותי.

 

העשור הרביעי של חיי 31-40: דיכאון בהריון ודיכאון אחרי לידה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כבר כתבתי עליהם הרבה כאן, אז אני לא ארחיב, אני רק אגיד, שבדיעבד ובאופן מאוד מאוד קלישאתי, זה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיי.

חיי היו כל כך שטוחים, וכל כך ריקים וכבויים, כנראה גם לפני שנכנסתי להריון, אבל ההריון והלידה העצימו אותם ואני זוכרת עצמי חוצה את הכביש וחושבת לעצמי: "אם יבוא עכשיו אוטובוס ויידרוס אותי, למרות שאני אמא ל- שלושה , זה לא יהיה נורא. פחות אדם אחד בעולם והילדים יסתדרו. יש להם אבא נפלא."

לא פעלתי כדי למות (לפחות לא בעשור הזה (: ), אבל בפירוש גם לא פעלתי כדי לחיות.

ואז קיבלתי קריאת השקמה מהנשמה שלי והלכתי ללמוד הנחיית קבוצות בוינגייט.

השנתיים האלו הצילו את חיי, החזירו בי את התשוקה לחיים, לעצמי לעשייה.

שם, בסוף התהליך, הבנתי שמה שמרגש אותי יותר מכל זה הורות.

הורות שמרפאה את עצמה עבור ילדיה.

כמו שאני עשיתי וכמו שאני עושה.

הורות שצומחת מתוך הקשרים עם הילדים, שלומדת מתוך המשברים

הורות שמרפאה את ההולכים בה.

 

ואחד לעשור הקרוב:

 

 

 

 

 

 

 

 

טוב, רק התחלתי, אבל אני אופטימית (:

אני יודעת, שלא משנה מה יזמנו לי החיים, אני אצמח מזה.

עבורי זה הכיוון היחיד ללכת.

ואם יש משהו שאני לוקחת איתי ביתר שאת לעשור החמישי של חיי, זה שאני לא לבד!

כל חיי המוטו שלי היה: "אם אני לי מי לי". ככה חייתי וככה פעלתי בכל רובדי החיים.

ולמדתי, ואני עדיין לומדת, לסמוך. להישען, לבקש עזרה וגם – לקבל עזרה, גם אם לא ביקשתי.

 

ואם כילדה הייתי מאוד בודדה,

היום, בגיל 41, אני יודעת ואני חשה, שאני לא.

 

אשמח לקרוא את תהליכי הצמיחה שלכם מתוך משברי החיים שלכם.

*כל הקלפים – מתוך "אושו זן טארוט"

20 Comments
  • לירון בר
    Posted at 00:15h, 05 מאי

    Speech less … כמה פתיחות וחוכמה.

  • מיכל מנור
    Posted at 22:31h, 09 מאי

    מרתק. חוץ מקצת על הקיבוץ שסיפרת לי שנפגשנו לא ידעתי כלום.כתבת בצורה כל כך חכמה ומרגשת ועדיין השארת כל כך הרבה דברים פתוחים ומסקרנים. אבל התובנות שלך וההחלטות שלך לעשור הנוכחי הן החשובות ואני מאחלת לך בהצלחה וגם שולחת לך חיבוק גדול

  • yaele
    Posted at 22:44h, 09 מאי

    תודה (:

  • נויה קומיסר
    Posted at 23:02h, 09 מאי

    יפה כתבת! עצוב אבל אופטימי.. מאחלת לך שהעשור הקרוב יהיה מיוחד ומשמעותי באושר שבו ובשמחה! תודה ששיתפת

  • yaele
    Posted at 23:05h, 09 מאי

    "עצוב אבל אופטימי"… קיבלתי באהבה (:
    ותודה על האיחולים. אמן!!

  • Lian
    Posted at 08:35h, 10 מאי

    לא ידעתי שום דבר מכל זה. תודה ששיתפת. אהבתי את האופן בו הצגת את המשברים שהובילו לצמיחה. זה מעורר השראה.

  • ליאת רסיין פרי
    Posted at 11:30h, 10 מאי

    הסיפור שלך עצוב, מרגש, כואב אבל שזור באופטימיות והמון אומץ.
    נשמע שהיית ילדה חכמה ונחושה.
    אני שמחה שתמיד מצאת לאן לצמוח מתוך הקושי.
    זה ממש מעורר השראה.

  • יונית צוק
    Posted at 19:34h, 10 מאי

    וואי אני מכירה את זה מהשיחה שלנו אבל הכתוב זה עוד יותר עוצמתי. כמה שאת מיוחדת וייחודי.ת. מדהימה. תמשיכי לעדכן אותנו בסיפור חיך

  • חיה גולן
    Posted at 20:28h, 10 מאי

    זה כתוב כל כך מתומצת, שזה מרגיש כמו לשתות מבקבוק הקסמים של עליזה בארץ הפלאות. טיפה אחת – ואני גדלה נורא. טיפה נוספת ואני קטנה נורא…
    וכמה שזה מרוכז – ככה הסיפורים שרצים לי בראש מלאים בתחושות וברגשות ובכאבים ובפליאה ושאלות….
    כיף לראות את הילדה הרכה בקלף של העשור החמישי. ואת האור הרך שמופיע מולה. קסום ומלא אהבה.

  • שלומית לפיד
    Posted at 21:31h, 10 מאי

    קודם כל – את נהדרת. גידלת את עצמך נפלא למקום בו את נמצאת היום.
    וחוץ מזה, טקסט מרתק וכתוב בכישרון. קריאה לא פשוטה אבל שווה את זה לגמרי.

  • yaele
    Posted at 21:35h, 10 מאי

    תודה רבה (:

  • yaele
    Posted at 21:36h, 10 מאי

    תודה <3

  • שחף ויינר איתן
    Posted at 10:53h, 11 מאי

    וואו יעלי- מתרגשת מכל מילה שלך!
    כמה עוצמה מתוך כאב וניסיון חיים.
    גאה בך וכמי שלמדה ממך כמה טיפים חשובים ביותר מתוך הקונסטלציה המשפחתית שלי, שמחה מאוד להיחשף לסיפור חייך ולצמיחתך.
    חיבוקים ממני

  • זיוה רענן
    Posted at 19:41h, 11 מאי

    יעל, כל כך הרבה אומץ יש בך. כשאת פותחת כך את כל הכאבים את לא מאפשרת לשום סוד להתמקם שם בפנים. הכל חשוף ופתוח, וזה מדהים ומרשים. אני מאחלת לך הרבה טוב ושמחה שאת יכולה להסתכל היום על העתיד באופטימיות.

  • yaele
    Posted at 00:15h, 12 מאי

    תודה זיוה.
    התגובה שלך והתגובות הנוספות מחזקות אותי בדרך שלי (:

  • ערן
    Posted at 03:55h, 12 מאי

    וואו! כמה אומץ בתור ילדה, ראוי להערצה

  • yaele
    Posted at 07:40h, 12 מאי

    תודה!
    אומץ זוהי מילה חזקה שמלווה אותי כבר הרבה שנים.
    מודה שאף פעם לא חשבתי שאני אמיצה. אני חושבת שזה היה הדחף של החיים.

  • שרון אוחיון
    Posted at 01:37h, 14 מאי

    הי יעל, נעים להכיר. ריגשת אותי. סיפור חייך מרתק ונוגע ללב.
    כאמא לזאטוטה בת שנה וחצי, התחברתי וכאבתי ביותר בחלק על הקיבוץ.
    אבל כמו שכתבת, החוויה הזו עיצבה את חייך והובילה אותך לעסוק במה שאת עוסקת, אז יש גם חלק אופטימי ומנחם לסיפור.
    תודה ששיתפת. נהניתי לקרוא אותך.

  • צפי הדר ריכטר
    Posted at 11:10h, 14 מאי

    התחושה הראשונה שעברה בי כשקראתי את הטקסט שלך, היא כמה אומץ צריך כדי לעבור את הדברים הללו ולהגיע לאן שהגעת, וכמה אומץ צריך כדי לכתוב אותם בגילוי לב ובלי לייפות.
    מכיוון שהפוסט כל כך אישי ועמוק, הוא כובש ומעורר חשק להמשיך ולהכיר.
    תודה רבה על השיתוף.

  • Dalia Luiza
    Posted at 15:59h, 14 מאי

    יעל, כל הכבוד על הכנות, פתיחות ומוכנות לחשיפה.
    מקווה שזה יביא לכמה שיותר אנשים להבין שבכל אחד סיפור מרגש, מעניין ושמייצב את האישיות שלנו.
    עצם זה שבחרת לספר זה מראה על סוג שהתגברות, אולי? או לפחות שלב של מודעות מאוד גדולה…..
    תמשיכי לעזור לאנשים בדרכך. כל הכבוד.

Post A Comment