יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | לדבר עם הילדים על מוות
529
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-529,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

לדבר עם הילדים על מוות

לדבר עם הילדים על מוות

בגיל 9.5, סבא שלי (אבא של אבא שלי) נפטר.
אני הייתי בדרכי לחוג חייה, כשראיתי את אבא שלי עולה עם מזוודה למונית. רצתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא נוסע ומה קרה והוא סיפר שסבא (פא-פאפ) נפטר ו הוא נוסע לארה"ב. ויתרתי על החוג והלכתי הביתה.
מוות מעולם לא היה סוד או טאבו במשפחה שלי (ונראה לי שגם בקיבוץ בכלל) ובכל זאת, סבא שלי מת, פטיש של 5 קילו דפק על ראשי ונותרתי לבד.


ללא ימי אבל, ללא שיחות על מה שקרה. ללא כלום. רגע אחד היה לי סבא ורגע אח"כ לא והחיים ממשיכים…פרח
וזה אבסורד, כי החיים לא באמת ממשיכים.
כשלא עושים עיבוד של המוות, כשלא מדברים אותו ועליו, כשלא נותנים לו מקום- נשארת צלקת.
סבא שלי, עבורי, בגיל בו הוא נפטר, היה התגלמות כל מה שיכול להיות לי. הוא היה הדוגמא לחיים של הגשמה והליכה אחרי הלב.
הערצתי אותו. בהסתכלי עליו, הוא היה מפלט מהחיים אותם חייתי (חיי אומללות בקיבוץ).
וכשהוא מת, אני משערת, מתה גם ההבטחה.

הפתאומיות של המוות, המחסור בזמן אבל, בדיאלוג ובשיח על הנושא וחוסר ההיפרדות ממנו (פיזית או סמלית), גרמו לי לסרב להאמין שהוא מת.
הייתי מדמיינת שהוא נחטף, שהוא עובר עינויים אבל לא יכולתי לקבל שהוא מת.
בשלב מסוים (כחצי שנה אח"כ) הפכתי אותו למלאך השומר שלי.
מיקמתי אותו בשמיים ונתתי לו תפקיד- המלאך השומר. הייתי פונה אליו כשאני בצרה, כשכאב לי, האמתי שהוא שומר עלי. וגם (את זה אני יודעת היום) לא נתתי לו ללכת. לא שחררתי אותו (נישמתית, רוחנית ואנרגטית).

ולמה אני מספרת את כל זה? כי היום, כמעט 30 שנה אחרי, הפצע של המוות שלו עדיין פועם בי. עוד לא סיימתי את תהליך האבל והאובדן, רק שהפעם יש כאן אבל ואובדן כפולים: אובדן סבא שלי ו- 30 שנה של אובדן שמחת חיים, כי מתישהו בגיל 9 או 10, החלטתי, שאני לא יכולה להיות שמחה אם סבא שלי מת, ואין לי ספק, שלמרות שלא הרהרתי במחשבה הזו הרבה, היו בה איכויות של נדר.

אז כן, המוות חשוב לילדים. הוא כאן, הוא קורה בכל מקום, הוא טבעי, הוא חלק מהחיים והוא כואב ועם הכאב הזה יש רק דבר אחד לעשות: להתמודד! לכאוב, להיות בזה ולדבר על זה.

אני כבר בת 36.5. סבא שלי, נפטר לפני 27 שנים. במשך ה- 27 שנים האחרונות אני נושאת בליבי פצע פתוח.
לא חבל?
את המוות, בסופו של דבר אי אפשר למנוע.
את ההתמודדות איתו אפשר לכוון, כך שהיא תאפשר לילדים להישאר בריאים וחזקים ברוחם ובנפשם. לא ע"י הדחקה והכחשה/הסתרה, אלא על ידי שיתופם בתהליכי החיים הטבעיים, השמחים של לידה וגם הכואבים של המוות.

מקורות השראה:
המוות חשוב לחיים- ד"ר אליזבת קובלר רוס הוצאת כתר
סדנת אבדן ושכול עם ד"ר אריאל וורנר http://drariellewarner.com/

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.