יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | כשלילד אין כלים
240
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-240,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

כשלילד אין כלים

כשלילד אין כלים

אני מתבוננת בקטן שלי. בן 8 חודשים ועדיין לא זוחל. יש לו חולשת שרירים.

הוא מגלה את העולם ומושיט אליו את ידיו, אבל בשלב זה בחייו זה לא מספיק. העולם קצת רחוק ועפר מנסה. אני רואה את הרצון להתקדם זועק מכף ידו המושטת, מגופו המתמתח ובעיקר מבכי התסכול שלו על כך שהוא לא מגיע לחפצים שונים.
לעפר, כרגע, חסרים הכלים כדי להתקדם ולזחול (לא משהו שפיזיותרפיה/ליווי התפתחותי/בייבי יוגה וכדו') לא יכולים לפתור.
ההסתכלות הזאת בעפר הביאה אותי לחשוב על עוד ילדים. כל ילדי הקשב והריכוז למיניהם, על ילדי הדיסלקציה הלא מאובחנת, על הילדים המתקשים.


בעולם שלנו זה קל להתקשות. יש כל כך הרבה גירויים, כל כך הרבה חפצים בסביבתנו הצועקים לנו: "קח אותי", "השתמש בי", אך כשאין את הכלים אין אפשרות family_reading_outsideלהתקדם. והתסכול גדל, וככל שהתסכול גדל, האמונה העצמית ביכולת שלנו יורדת.
המצב של עפר, ההתקשות עם ה"אין כלים" הביאה אותי להיזכר בסיטואציה שקרתה לי לא מכבר. זה מספר חודשים שאני רוצה לכתוב מסרים בתחום ההורות, הרי כמות הידע שלי היא עצומה וכך גם הרצון שלי לתת. יש לי את היכולת. אך כשאני באה למחשב לכתוב המוח מתרוקן. יום אחד "בזבזתי" 4 שעות מול המחשב מתוך רצון לכתוב מסרים וכלום לא יצא. זה היה מתסכל! לפני מספר שבועות פגשתי אישה מקסימה בשם נילי. כשסיפרתי לה את זה וכשסיפרתי לה, שכשמשהו קורה סביבי ויש לי מה להגיד עליו, אני מיד מוציאה מאמר היא אמרה לי:"אה, אז את אדם של טיזרים". וואו!!! איזה אסימון נפל.
היא נתנה לי כלי!! מאז אני מחפשת את הטיזרים בכל מקום (גם קודם חיפשתי אותם, אבל פחות באופן מודע).

ואני חושבת על כל אותם ילדים שאומרים להם "כשאתה רוצה- אתה יכול", "יש לך פוטנציאל…" ועוד ועוד ואני שואלת את עצמי, האם נתתם להם כלים??

האם אתם יודעים שאחת הבעיות הכי קשות של קשב וריכוז זה לא הקשב והריכוז אלא הדימוי העצמי הנמוך המתלווה אל הבעיה?
ולמה זה?
כי על פי רוב אין לילד את הכלים! וכמו שכבר כתבתי, מחסור בכלים מוביל, בסופו של דבר, לדימוי עצמי נמוך.
היום יש הרבה כלים בעולם: הוראה מתקנת, רפואה משלימה, ריטלין, פסיכותרפיה ועוד ועוד… ויחד עם זאת הכלי הראשון, שאנחנו כהורים צריכים, חייבים, מוכרחים להשתמש בו הוא הכלי של הקשבה!!
הקשבה למצוקה פותחת דלת לכמה דברים: היא פותחת דלת לראות שיש קושי, היא פותחת את אפשרות השיתוף של הילדים עם ההורים שלהם.
והיא מאפשרת למצוא את הכלים המתאימים להתפתחות של הילד (פיזית, נפשית, חברתית ועוד).
כשאנחנו מוצאים את הכלים, כשאנחנו לומדים להשתמש בהם (או ילדנו), ההערכה שלנו את היכולות שלנו משתנה, גדלה ומתעצמת ואז גם הדימוי העצמי שלנו משתפר. וככל שהדבר קורה בגיל צעיר יותר, כך הפוטנציאל של הדימוי העצמי להשתפר גדל.
ולסיום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור משפחתי:
כשאח שלי היה בן 16 לערך, הוא היה על סף הדחה מבית הספר. כמעט כל התעודה שלו הייתה מלאה ב"נכשל" ובבית הספר שלו לא נטו להשאיר אותו (פוגע בממוצע הבית ספרי).
הוא היה נער מבריק, חכם וחריף עם פוטנציאל אבל…
המודעות אז, להפרעות קשב וריכוז הייתה נמוכה.
כשהוא סוף סוף אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז הוא התחיל לקחת ריטלין (*) וקיבל ליווי של פסיכותרפיה מותאמת.
הילד סיים את התיכון עם ציון של מעל 90 ב- 5 יחידות ביולוגיה!
כשנמצא לו הכלי- כל הפוטנציאל יצא החוצה.
שימו לב לילדכם, היו ערים לשיחות שלהם, לבקשות שלהם ומעל לכל למצוקות שלהם.
זהו כלי חשוב לקשר שלהם איתכם והוא חלק מרכישת הביטחון העצמי שלהם במי שהם.

מצרפת לכם קישור לסדרה שעשתה דנה וייס בנושא של הפרעת קשב. מה שמרתק בסדרה מבחינתי, הוא התהליך שעוברים ההורים ממקום של מצוקה, אי הבנת הילד וחוסר הקשבה, למקום של הבנה. כאשר מבינים- קל יותר להתמודד.
ממליצה בחום לפנות את הזמן ולראות את הסדרה:http://reshet.ynet.co.il/11124.aspx

**תוספת למאמר, חודשיים אחרי:

התחלנו טיפול פיסיותרפיה. כבר אחרי הטיפול הראשון, הילד התחיל לזחול. היום הוא זוחל, תיכף גם יישב (עובדים על זה) ומתקדם בקצב שלו יחד עם הכלים שניתנים לנו בפיזיותרפיה. אני חווה ילד שנהנה לגלות את העולם. התסכול נעלם והיכולת שלו ללמוד ולהתפתח גדלה והוא בהחלט מנצל אותה

(*)אין מאמר זה בא לתת קידום ולגיטימציה לשימוש גורף בריטלין. אני מאמינה שיש לבחון כל מקרה לגופו.

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.