חרדת הקהילות שלי

חרדת הקהילות שלי

חלומות על קהילה

לפני כמה שנים, כשהקמתי את קבוצת הפייסבוק שלי (היום היא נקראית "הורות כדרך חיים"), חלמתי שהיא תהייה קהילה.

הייתי חברה בכמה קהילות משגשגות ורצית גם אחת כזו.

ידעתי שזה ידרוש ממני עבודה וגם הייתי מוכנה לעבוד בזה.

אז הקמתי את הקבוצה.

והיו לי המון רעיונות לפעילויות עבורה.

הייתה לי ממש תוכנית עבודה.

וזה לא קרה.

כלום.

לא זזתי.

 

פה ושם היו לי התקפי עשייה ובמשך כמה שבועות, הייתי מעלה פוסטים, יוצרת מעורבות

ואז חוזרת שוב להתעלם מהקבוצה הזו במשך שבועות וחודשים.

כששאלתי את עצמי למה, עניתי ש"אין לי זמן", שזו תחזוקה מאוד גדולה ועוד כל מיני תשובות, שמטרתן הייתה לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי מבלי להעמיק.

אני יודעת שכל מה שאמרתי – הוא תירוצים.

האמת היא הרבה יותר פשוטה.

קהילה  היא דבר שמפחיד אותי.

 

אם תבקשו ממני לעצום עיניים ולדמיין שאני חלק מקהילה אני אקבל קלסטרופוביה ואחפש פתח מילוט.

אם תבקשו ממני לעצום עיניים ולדמיין שאני מובילה קהילה, אני ארגיש נחנקת וכמו באצטדיון כדורגל, כשיש פרעות ואנשים נדרסים – אני חשה כיצד ההמון דורס אותי.

יובל אברמוביץ אומר שצריך לצעוק את החלומות שלנו.

אני חושבת שגם את הפחדים.

אולי, אם אכתוב אותם כאן – משהו בי ישתחרר.

אני מי שאני למרות ועל אף ובזכות הסביבה בה גדלתי.

 

והסביבה בה גדלתי היתה קהילה הרסנית, לפחות עבורי (מכירה הרבה אנשים שהסיפור שלהם שונה משלי).

עבורי קהילה = קבוצה = קיבוץ.

וברמות מאוד מאוד עמוקות עוד לא הצלחתי לרפא את הצלקת הזאת.

 

ועבדתי על זה (ואני עדיין עובדת) בכל מיני דרכים ומכל מיני כיוונים.

גם בקונסטלציה

גם ב- SE

גם בהילינג

אפילו בשחזור גלגולים.

יכולה  לספר לכם שזו לא הפעם הראשונה שלי, שאני נמצאת בקהילה שמתקשה לקבל אותי ואני מתקשה לקבל אותה.

בשחזור גלגולים שעשיתי, לפני שנים, הייתי בעוד 2-3 מקומות, שבהם הכפר/קהילה היו מקומות קשים עבורי. אחד מהם אפילו היה בגלגול על כוכב אחר…

טוב, זה בטח כבר מוזר מדי לכם ואפילו הזוי…

גם לי זה חצי הזוי.

אבל זה מסביר לי עד כמה זה דפוס חזק בתוך הנשמה שלי.

 

אז מה אני עושה עם זה?

הצעד הראשון הוא לקבל שאני לא בנויה לזה.

לפחות לא כרגע.

להבין שכרגע, אין לי מה לזמן קהילות או קבוצות גדולות, כי כל זימון כזה רק מעלה את רמות החרדה שלי.

ולא, זה לא אומר לחשוב בקטן – זה  רק אומר לחשוב בצורה מותאמת לי.

הצעד השני הוא להמשיך לעבוד על זה.

לא על נושא הקהילה, אלא לדייק ולמצוא את הדרך המותאמת לי. כמו בכל תהליך עסקי.

והצעד השלישי, נראה לי שעשיתי אותו כרגע, כשכתבתי לכם את מה שאני כותבת.

לדבר על זה, לתת לזה  מקום, מעבר לגבולות העצמי.

 

יש לי רעיונות לעוד כמה צעדים, אבל אני עוד צריכה להבשיל איתם.

 

מה יקרה עכשיו?

לא יודעת. אולי זה יהיה עוד פוסט כמו הרבה אחרים שכתבתי.

ואולי לא.

מה שכן, פתחתי את הסוד שלי בפני הקהילה  – ועבורי, יותר מתמיד, זה ממש מעשה גבורה.

 

אה כן, והתגובות שלכם לא מפחידות אותי – אז מוזמנים ומוזמנות להגיב <3

No Comments

Post A Comment