יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | חיזוקים חיוביים והשפעתם השלילית
506
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-506,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

חיזוקים חיוביים והשפעתם השלילית

חיזוקים חיוביים והשפעתם השלילית

חיזוקים (חיוביים, שליליים), הם חלק מהטבע האנושי. כשילד עושה משהו ואני מחייכת אליו- אני נותנת לו חיזוק חיובי. כשמטופל מספר לי משהו ואני מביטה עליו במבט מסוים- אני נותנת לו חיזוק. כשהעובד שלך מגיש לך דוח ואת אומרת לו: "דוח מעולה, תודה" את נותנת לו חיזוק חיובי. כשאת לוקחת את הדוח, מעיפה בו מבט וזורקת אותו לקצה השולחן את נותנת לו חיזוק (שלילי כמובן).

שפת הגוף והבעות הפנים שלנו, כל הזמן נותנים חיזוקים חיצוניים לאנשים שמסביבנו, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא, בין אם אנחנו עושים בכוונה או לא.

כבר כמה דורות אנחנו גדלים, כהורים על המיתוס כי חיזוקים חיוביים הם דבר חיובי.

הפעם אני רוצה לשבור את המיתוס הזה, אך לפני כן הבהרה: יש חיזוקים חיוביים שהם אכן חיוביים, מעצימים ומצמיחים את הילד.

הרבה מהחיזוקים, שאנו כהורים, משתמשים בהם כדי "להצמיח" את הילד, לעודד ולעזור הם חיזוקים שהשפעתם שלילית.

את החיזוקים האלו אני מחלקת לשניים ואתאר אותם במאמר הנוכחי:

  1. חיזוקים שאין בהם הלימה לתחושתו הפנימית של הילד
  2. חיזוקים מניפולטיביים

חיזוקים שאין בהם הלימה לתחושתו הפנימית של הילד:

"שרה היתה ילדה בת ארבע וחצי, הססנית מאוד, זהירה תמיד מבחינה חברתית וגופנית ותמיד חששה לנסות חוויות חדשות…. בחצר היה עץ שקמה גדול, שנפל שנים קודם לכן… הליכה על העץ נחשבה הישג אדיר. אך שרה לא העזה מעולם לנסות ללכת על הגזע, עד אותו יום בחודש מאי, שבו הביטחון העצמי שלה החל להנץ כמו פרחי הלילך. היא עלתה על הגזע, והלכה לכל אורכו. גננת מתלמדת התבוננה בה, וברגע ששרה ירדה מהגזע בקצהו, הבחורה הצעירה הריע לה ומחאה כפיים לכבודה… "נהדר, נפלא! "את הגדולה מכולם!" הגננת קראה בקול, כשהיא מתלהבת. שרה הביטה בגננת הצעירה בביישנות, ובעמידתה הנוקשה הצליחה לחייך חיוך קטן. במשך שבועות לאחר אותו יום שרה לא ניגשה עוד לגזע, ונדרשו הרבה עידוד וחיזוק כדי לשכנע אותה לנסות שוב."(הורות מן השורש אל הלבלוב. ד"ר דניאל ג'.סיגל ומרי הארצל, הוצאת אחיאסף 2004)

התגובה של הגננת, כמו במקרה זה, לא הלמה את החוויה האישית ואת המטרה של שרה ולכן נוצרה נסיגה.

עצם החוויה עצמה, הניסיון והעמידה בניסיון היוו עבור אותה ילדה הצלחה אדירה. גם אם איש לא היה רואה זאת, היא הייתה חווה חיזוק חיובי וממשיכה להתנסות ולצבור בטחון. גם אם אותה גננת הייתה מציינת בפניה שהיא ראתה את שרה הולכת ומצליחה ושהיא (שרה) בטח גאה בעצמה, גם כאן הייתה המוטיבציה להמשיך ולנסות גדלה. אך כאשר העידוד היה לא מתאים לתפיסה העצמית ולתפיסת המציאות (היא הלכה על עץ, זה עוד לא הופך אותה ל"גדולה מכולם") זה יצר פער. הפער הזה, פעמים רבות יוצר רפיון, חוסר חשק להמשיך ולהתנסות ואף קושי או פחד בביצוע התנסויות דומות.

באותו אופן, כאשר ילדינו מביא הביתה ציור נחמד ואנו מפארים אותו כציור מדהים, גאוני, מושלם וכדו'- לכל ילד יש מצפן פנימי שאומר לו אם הציור שלו מדהים או "סתם" קשקוש בלבוש. אם אנחנו מפארים את הציור בניגוד לתחושותיו של הילד, האמינות שלנו כבוחנים וכנותני חיזוקים חיוביים ומשוב אמין יורדת והמוטיבציה הפנימית של הילד להמשיך ולצייר יורדת גם כן.

(להבדיל, אם נעריך את ההשקעה, היצירתיות- לא גאונות לכאורה- המחשבה והשימוש בצבעים שונים- היילד יתייחס לדברינו ביתר רצינות והמוטיבציה שלו לצייר תמשיך). העיקרון הזה תקף לגבי כל עשייה של היד- השתתפות בתחרות, הגשת עבודה בבית הספר וכדו'

 חיזוקים מניפולטיביים:

בהרבה מקומות ואצל הרבה מדריכים אתם תשמעו (ואולי כמוני, כבר שמעתם) את ההצעה לחזק אצל הילד תכונות חיוביות שלו/ מעשים טובים שהוא עושה ולהתעלם מהמעשים הלא טובים שהוא עושה.

אני רוצה להאיר את הנושא בזוית חדשה:

כשאנחנו מחזקים את ילדינו מתוך מטרה מסוימת, שהיא מודעת ומוצהרת בעייניינו, אנחנו עושים 2 דברים- ראשית, אנחנו עושים על הילד מניפולציה ואחנו מלמדים אותו חוסר כנות ומניפולטיביות (בעצם זה שאנחנו משמשים דוגמא אישית). שנית, אנחנו מבצעים "כפיה פנימית"- אנחנו מלמדים את הילדים (לעיתים לא במודע) שאהבתנו היא מותנית (גם כאשר החיזוק הוא חיובי) וברצונו הבסיסי, הטבוע בו, של הילד לרצות אותנו, ההורים- הוא מוותר על חלקים בעצמו (ההקצנה לזה- ילד שהולך ללמוד עריכת דין והופך להיות עו"ד רק בגלל שאמא/אבא שלורצו).

כשילדנו מדכאים התנהגות מסוימת שלהם כדי לרצות אותנו (למשל, מתאפקים לא לבכות), אנחנו, למעשה, מדכאים משהו בתוכם ובכך פוגעים בתחושת הערך העצמי שלהם. הילדים מוותרים על עצמם כדי לרצות אותנו. זוהי התנהגות, שבטווח הארוך יוצרת תסכול, קושי, רגשי ועוד.

במחקרים שערך פרופסור אבי עשור מאונ' בן גוריון, הוא בדק את הקשר בין חיזוקים חיוביים מותנים לבין ההערכה העצמית של הילד והקשר שלו עם הוריו (http://hsf.bgu.ac.il/edu/files/eduhome/segel/avi_assor/Assor_Conditional_love_Greece_Keynote.pdf )

ממצאי המחקר ומסקנותיו מובאים להלן:

 במחקרו, פרופ' עשור מגדיר חיזוקים חיוביים מותנים:

  1. כשהילד מתנהג בהתאם לציפיות ההורים, הם מרעיפים עליו יותר חיבה ומוקירים אותו יותר מבדר"כ.
  2. לעומת זאת, כשהילד לא מתנהג בהתאם לציפיות ההורים, הם מפחיתים גילויי חיבה, מתעלמים ממנו ולפעמים אפילו דוחים אותו.

הממצאים של שלושת המחקרים שלו:

  1. למרות שהשימוש באהבה מותנית, ללימוד כללי התנהגות חברתיים, עשוי להוביל למימוש ציפיות ההורים (כלומר, הילד יעשה מה שאתם רוצים שהוא יעשה כמו לא לבכות, לא לשיר, לא לדבר או לחליפין, להוריד את הזבל, לסדר וכדו'), יש להתנהלות הזו מחיר פסיכולוגי כבד הן עבור הילדים והן עבור ההורים.
  2. ניתן להחליף את השימוש באהבה מותנית בכלים שהם אפקטיביים יותר בקידום הפנמה של החוקים וההתנהגויות המצופות על ידי ההורים. כאשר כלים אלו לא יוצרים "תופעות לוואי" רגשיות.

לפי תיאוריית ההכוונה העצמית –SDT (שעליה אכתוב במאמר הבא), הפיתרון (הכלים) הוא בהתנהלות תומכת הפנמה.

  • הסבר ורציונאל- מתן הסבר ורציונאל לילד לגבי הציפיות שנדרשות ממנו (למשל, השבוע אבא לא יהיה בבית ואני צריכה עזרה ולכן אני מצפה שאתם תעזרו לי בעבודות הבית השונות ואם אפשר עדיף אפילו לפרט באילו עבודות בית אצטרך עזרה)
  • מתן דוגמא אישית של הערכים. (לטיפ קצרצר בנושא דוגמא אישית: http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/840cb9c3-aba2-45b3-b761-540d608343ed.icast.mp3&IndexID=409736&name=iCast ) ואם נמשיך בדוגמת הסדר- אני לא יכולה לצפות שהילדים שלי יהיו מסודרים/יסדרו דברים אם אני לא עושה כך. חינוך הילדים, לערך של סדר דורש ממני גם להיות מסודרת תמיד ובכיף (כי אם הם יראו שאני מסודרת, אבל ירגישו שאני סובלת- אז הם ילמדו שלסדר=סבל).
  • לאפשר לילד להביע התנגדויות ורגשות שליליים לגבי הציפיות של ההורים. כלומר, אם ביקשתם מהילד שיסדר, עליכם לתת לו את האפשרות להגיד "לא", להגיד "אני שונא לסדר" וכדו' ולהקשיב לו באמת, עם לב פתוח ולא מתוך חוסר סבלנות וכדרך אגב.  (יכול להיות שבסוף תחליטו שהוא כן צריך לסדר אבל הוא ייעשה את זה אחרי שהוא יידע שבאמת הקשבתם לו. זה מפחית את התסכול הפנימי)
  • לאפשר לילדים בחירה בדרך בה הם מגדירים ומבטאים את הציפיות שלנו מהם (למשל, כשמאפשרים לילד לקפל את הכביסה שלו, אחרי שלימדנו אותו איך לעשות את זה, לאפשר לו לקפל את זה איך שהוא מבין מבלי לעבור אחריו ומבלי לתקן אותו).

לסיכום,

התרבות שלנו אימצה את התיאוריה ההתנהגותית של חיזוקים חיוביים (את "כוכב השבוע" אתם מכירים?). המחקרים של פרופסור עשור מראים כיצד לחיזוקים אלו יש השפעה שלילית על האדם.

אני באה מבית מלא התניות. וככזו, לצערי, אני כאמא, משתמשת בהם הרבה. הן שגורות בידע ההורי שלי והן יוצרות פיתרון קל, זמין ונוח. הידיעה, שבטווח הרחוק ההתניות האלו פוגעות בילדי, בגישה שלהם לחיים, במהות שלהם ובקשר שלי איתם מאפשרת לי לעבור בתוכי שינוי ולהמעיט בשימוש בהן.

את המאמר הזה כתבתי על מנת לחשוף גם אותך לנושא ולאפשר לך לעבור שינוי בחשיבה ומתוך כך גם בהתנהגות.

אשמח לעמוד לרשותך.

יעל עיני

050-6655905

Tags:
No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.