יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | הקלות הבלתי נסבלת של ההתאבדות
בגיל 14.5 בערך, החלטתי ליטול את חיי וניסיתי להתאבד. כמו שאתם מבינים לא ממש הצלחתי במשימה (ואני שמחה על כך). הפוסט מתאר את נסיון ההתאבדות שלי. מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי
התאבדות, פנימייה, כדורים, רצון למות
15961
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15961,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

הקלות הבלתי נסבלת של ההתאבדות

הקלות הבלתי נסבלת של ההתאבדות

סיימתי לראות את הסדרה הטלויזיונית "13 סיבות למה" (יש גם ספר)

זוהי סדרה חזקה והיא הובילה אותי לחשוב הרבה על כל הנושא של התאבדויות, נסיונות התאבדות וסימני האזהרה, שכביכול יש כשמישהו מנסה להתאבד.

אין לי נסיון בעבודה עם נוער אובדני.

יש לי רק את נסיון חיי.

וזוהי הפעם הראשונה שאני חושפת את הסיפור שלי ככה במרחב הוירטואלי העצום.

התמונה צולמה בעבורי על ידי חברתי לבלוגריות מועצת נשים כפ"ס: מיה מילר

 

במונחים של היום, כנראה הייתי ילדה אובדנית מגיל צעיר יחסית.

עד היום יש לי תמונה בראש שלי, זכרון ילדות: אני עומדת בסלון. אמא שלי במטבח עם הגב אלי ואני משחקת עם שרוך ומשתעשעת ברעיון לחנוק את עצמי.

אפילו כרכתי אותו סביב הצוואר. אבל אדם לא יכול לחנוק את עצמו. לא ככה.

("התלוי" מתוך קלפי ה- Universal Waite Tarot deck)

 

בגיל 13.5 עזבתי את הקיבוץ ואת בית הורי ועברתי לגור בפנימייה (אפשר לקרוא על זה כאן).

המעבר היה בכלל לא פשוט.

פערי התרבות היו עצומים ואני סבלתי.

אבל סבלתי בשקט. בעצם, אני חושבת, שרוב המתבגרים, כשהם סובלים, הם סובלים בשקט.

בגיל הזה כבר הייתי למודת פסיכולוגים ומטפלים רגשיים. שנאתי אותם ובזתי להם. הם מעולם לא הצליחו לגעת בי באמת ולכן גם לא הצליחו לעזור לי.

 

אני חושבת שזה היה בשנה השנייה שלי בפנימייה.

בארון שלי הוחבאו שאריות תרופות שאספתי מכל מיני ימי מחלה. אנטיביוטיקה, אקמולים וכדו'.

אספתי אותם מתוך יד מכוונת. ידעתי שיום אחד אשתמש בהם וידעתי שצריך הרבה כדי שהקוקטייל יהיה קטלני.

אף אחד לא ידע על המצבור שלי, אולי רק השותפה שלי לחדר.

אבל היינו בנות 14 או 15, מה היא באמת מבינה בסימני מצוקה (וביניינו, היא הייתה במצוקה לא פחות ממני).

הייתי אז בת 14.5 ולחיים לא היה ערך.

זה לא שלא חייתי.

חייתי ונהנתי וגם כאבתי והתאכזבתי ובעיקר – לא היה אכפת לי שלא אהיה.

העולם בלעדי נראה לי אותו הדבר כמו העולם איתי.

כל מה שהיה חסר לי זה אומץ לבצע את התכנית שלי – למות.

ואף אחד לא ידע!!

("חמש גביעים" מתוך קלפי ה- Universal Waite Tarot deck)

 

עד שלילה אחד נמאס לי.

אני זוכרת שרבתי עם מישהי, אולי אפילו עם השותפה שלי לחדר והחלטתי לקחת את כל התרופות שאספתי.

לא הייתי בטוחה שיש לי מספיק, אבל אמרתי לעצמי "על החיים ועל המוות" ו"מה שיהיה יהיה"

קמתי בבוקר כאילו כלום. אפילו לא נדרשתי לשטיפה.

נסיון ההתאבדות שלי הסתיים בעוד יום שגרתי

וכן, זו לחלוטין הייתה קריאת מצוקה. ולא, לא היה מי שיאזין לה.

("שלוש חרבות" מתוך קלפי ה- Universal Waite Tarot deck)

 

אם אני מסתכלת על נסיון ההתאבדות הזה ממרום גילי, אני מבינה שהוא היה זה שהוביל אותי לדרך בה אני צועדת.

אני זוכרת איך התקשרתי לאמא שלי מהטלפון הציבורי בפנימייה וסיפרתי לה שניסיתי להתאבד. רציתי להלחיץ אותה, רציתי שתדאג – רציתי להרגיש שלמישהו אכפת ממני.

אני לא ממש זוכרת את סדר הדברים הכרונולוגי, אבל בסופו של דבר נמצאה לי פסיכולוגית מחוץ לפנימייה. היא הצילה את חיי.

והיא זאת שיצרה בי את האהבה למקצוע הטיפולי ואת הרצון ללמוד אותו.

("אס גביע" מתוך קלפי ה- Universal Waite Tarot deck)

 

גם כשחזרתי מהפנימייה לקיבוץ וגם כשעזבנו את הקיבוץ ועברנו לחיפה, בסתר בסתר, בלי שאיש ידע, המשכתי לאסוף כדורים – "שיהיה לי למקרה ששוב ימאס לי מהחיים".

אי שם בכיתה יב' או אולי אפילו בצבא זרקתי את הכדורים. הייתי מאוהבת והאהבה שלי אל ליאור (החבר שלי אז) נתנה לי טעם ומשמעות לחיים.

זרקתי את הכדורים ומאז לא אספתי יותר כדורים.

 

בדידות וריקנות שמובילים לחוסר טעם בחיים הם כל כך עמוקים ולא, לא תמיד הם נראים.

תמיד הייתי שחקנית מעולה – לא רציתי שאיש יידע ולכן איש לא ידע.

אם הייתי מנסה שוב למות ואם הייתי מצליחה, איש לא יכל היה להגיד שהכתובת הייתה על הקיר.

מצד שני איש גם לא יכל היה להגיד שהיא לא הייתה שם.

("חמש חרבות" מתוך קלפי ה- Universal Waite Tarot deck)

 

הבן שלי, בן ה- 13.5 ראה את הסדרה. כשהוא סיים לראות אותה דיברנו.

סיפרתי לו, בקצרה, את הסיפור שסיפרתי לכם עכשיו.

ואמרתי לו שאני כאן – שלא ישמור דברים בלב שלו.

שיש לו כאן אבא ואמא.

 

בעיני הסדרה או הספר הם חובה להורים. הם מציגים מציאות מאוד עכשווית.

לא עברתי הטרדות מיניות, בעצם כן, אבל הם היו חלק ממצבור הקשיים, וישבו בקנה אחד עם כל הדברים האחרים שעברתי.

ולא, לא היה לי את מי לשתף. לא בבית וגם לא במערכת שעטפה אותי.

לכן יש לי רק בקשה אחת אליכם: אל תיעלמו לילדים שלכם בתקופה הכי קריטית בחייהם.

ובעיקר אל תצפו שסימני האזהרה יהיו ברורים!

21 Comments
  • חן יאקה שומרון
    Posted at 23:22h, 18 מאי

    פוסט כל כך חשוב וכל כך נכון.
    תודה על השיתוף הכנה מהחוויה האישית שלך, זה מעצים עוד יותר את השורה התחתונה.

  • יונית צוק
    Posted at 01:01h, 19 מאי

    מטורף. וואו. איזה פוסט אמיץ וחשוב. תוכלי לכתוב בפוסט הבא מה הם סימני המצוקה?

  • מינה
    Posted at 07:17h, 19 מאי

    מדהים! חשוב! כתוב כך כך במינון הנכון ״הפשוט״ של החיים. המון בהצלחה ואת נוגעת בנושא מאד חשוב. אמא לשניים אחרי השלב ההסטרי של ההתבגרות. תודה על השיתוף והפתיחות

  • Liora bokobza
    Posted at 07:40h, 19 מאי

    חשוב ומצמרר. תודה שכתבת.
    איפה שודר הסרט?

  • yaele
    Posted at 07:56h, 19 מאי

    היי ליאורה, זאת סידרה שמבוססת על ספר.
    אני ראיתי את הסדרה דרך אתר "סדרות" במחשב, אבל אני מאמינה שאפשר למצוא את זה בעוד אתרים.

  • מירי אגסי
    Posted at 08:31h, 19 מאי

    פוסט כן , אמיץ. שנמנע מלהיות ״סוחט דמעות״, אלא להיפך מניע לתשומת לב לילדים ופעולה. כל הכבוד.

  • נויה קומיסר
    Posted at 09:24h, 19 מאי

    חשוב ותודה ששיתפת בכנות ואומץ!

  • אורית כהן יבלונקה
    Posted at 09:46h, 19 מאי

    וואו יעל. איזה פוסט עוצמתי וחשוב. המשפט שלך רוב המתבגרים סובלים בשקט, זה משפט שצריך להאיר הרבה נורות אזהרה. תודה על השיתוף והחשיפה.

  • הדס וילף
    Posted at 11:19h, 19 מאי

    יעל אהובה. שולחת חיבוק גדול למי שאת עכשיו וגם לילדה שהיית אז.
    בגיל 16 התאבד ניצן, חבר טוב שלי. אף אחד מאיתנו לא ראה, לא שמע, לא היו שום סימנים מוקדמים… או שאולי היו ולא ראינו?
    מי יודע?

  • yaele
    Posted at 11:32h, 19 מאי

    השיתוף שלך כל כך חשוב.
    איכשהו, בתקשורת, תמיד כשנער מתאבד מדברים על הסימנים המקדימים. וכל כך חשוב לדעת שלפעמים אין, פשוט אין!!
    ולא כי אין וכי זה פתאומי, אלא כי זה נשמר בבטן ומשחק החיים משוחק בצורה מעולה.

  • חיה גולן
    Posted at 12:30h, 19 מאי

    יעל יקרה,
    מצמרר לקרוא את זה. השפה שלך, הדיבור שלך – ממש מעביר את האנרגיה של הבלבול והלבדיות.
    זה פוסט נורא חשוב,
    אני מצטרפת לבקשה של יונית – מהם סימנים מקדימים? איך אפשר לדעת מתי מצוקה של גיל ההתבגרות היא רק זה – ומתי היא גורמת לאיסוף של כדורים לצורך התאבדות?
    ושולחת חיבוק ענק ושאפו על האומץ. כמטפלת את בוודאי יודעת, שלאן שאת מצליחה להגיע בתוך עצמך – לשם את יכולה להקחת את מטופלייך.
    היכולת והאומץ שלך לחשוף את שעבר עלייך – יאפשר להם למצוא אומץ בתוכם לדבר, לחשוף, לבקש עזרה.

  • ליאת רסיין פרי
    Posted at 14:21h, 19 מאי

    תודה על השיתוף החשוב!

  • אורית וינבוים
    Posted at 16:29h, 19 מאי

    יעל יקרה,
    תודה לך על השיתוף הכנה.
    יש לי סיפור דומה ולא אני לא יכולתי לומר לאמא שלי ניסיתי…
    כנראה שהפחד למות היה חזק יותר מהרצון למות ולכן נשארתי כאן.
    הרבה שנים לאחר הניסיון ההוא היה נוסף אבל אז כבר הייתי אמא לילדים והמחשבה עליהם עצרה אותי ברגע האחרון.
    עד היום אני לא חושבת שאמרתי את הדברים בקול רם או לזולת כל שהו מלבד לפסיכולוגית שלי שאליה הגעתי
    בגיל מופלג.
    ייתכן שאם הייתי פותחת את הפה כמוך הייתי היום במקום אחר.
    אז תודה לך שוב על השיתוף והכנות אולי זה יוביל אותי גם כן לשתף את הסיפור שלי ביום מן הימים.

  • yaele
    Posted at 17:44h, 19 מאי

    תודה יקרה על השיתוף שלך. ריגשת אותי.
    והנה, בדרך שלך, שיתפת את הסיפור שלך. אני מודה לך מקרב לב. אני יודעת עד כמה זה לא פשוט.

  • קרן קטקו איילי
    Posted at 00:59h, 20 מאי

    פוסט חשוב ומפתיע להזכר אחורנית ולראות מהו המקום אליו הגעת היום…

  • Karen Bayer
    Posted at 09:35h, 20 מאי

    פוסט חשוב וסדרה שהיא חובה. זו סדרה מצוינת שנוגעת בנושאים חשובים של גיל ההתבגרות. אני מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת, גם אי זוכרת את עצמי כנערה בת 14.5 עם אותן התחושות.

  • מיכאל גרינברג
    Posted at 22:55h, 21 מאי

    כל הכבוד. פוסט באמת גם אמיץ וגם יפה.

    אבא

  • מיכל
    Posted at 09:03h, 22 מאי

    תודה רבה על השיתוף

  • ענת גליקמן
    Posted at 19:24h, 23 מאי

    תודה על הפתיחות והשיתוף יעל. מסר חשוב ונכון.
    חיבוק גדול

  • מיטל שנרך
    Posted at 13:45h, 28 מאי

    וואו יעל, פוסט חשוב ומעורר שאלות … שמעתי על הסדרה הזו אבל ממש פחדתי לגשת לנושא הזה . בטוח אצפה בה עכשיו . תודה על פוסט חשוב כל כך …

  • מיכל אגם אליסון
    Posted at 09:54h, 29 מאי

    אני מתחברת מאוד למה שכתבת, כמה חשוב וכמה לפעמיים לא יודעים מה עובר על הסביבה הקרובה אלינו,
    תודה לך על השיתוף והכנות

Post A Comment