הסיפור של רונית וליהיא (בת ה- 16)

הסיפור של רונית וליהיא (בת ה- 16)

בלאגן- אחד ממאפייני גיל ההתבגרות

ליהיא היא מתבגרת טיפוסית. אפשר לראות את זה בעיקר כשבאים אליה לחדר. כמעט כל הורה למתבגר מכיר את זה: אי אפשר להיכנס אליה לחדר. וכמו שרונית אומרת: "לא רואים את הרצפה".

לרונית מאוד קשה עם הבלאגן של ליהיא. נמאס לה לבקש מליהיא לסדר את החדר, נמאס לה מהבלאגן בחדר ונמאס לה שהיא מרגישה שליהיא לא מקשיבה לה.

 

איך יוצרים שינוי שיאפשר לראות את הרצפה של ליהיא?

כשאני עוסקת בהדרכת הורים, אני מחפשת מה ייצור תקשורת טובה יותר בבית. האם באמת הסדר בחדר, או שיש שם משהו עמוק יותר.

במקרה של רונית וליהיא יש 2 דברים שיכולים לעזור.Image00004

ידע בהתפתחות הילד – הידע הזה יכול ליצור אצלנו ההורים שקט פנימי ויכולת הכלה

וכמו במקרה הראשון – לבדוק למה הבלאגן מפריע לרונית (כי לליהיא זה לא מפריע).

 

דבר ראשון, חשוב לדעת שחדר מבולגאן הוא נורמטיבי לגיל ההתבגרות.

גיל ההתבגרות מאופיין במצבים הורמונליים קיצוניים ולכן גם מצבים רגשיים קיצוניים ומתנדנדים. הבלאגן הפנימי משתקף בחוץ- בבלאגן החיצוני.

 

כשאנחנו, כהורים, יודעים את זה, שבלאגן אצל מתבגרים הוא דבר טבעי. זאת לא עצלנות, זה לא דווקא, אין כאן באמת "היא לא מקשיבה לי", קל לנו יותר להתמודד עם זה אחרת.

במקום להפוך את זה למשהו אישי נגדה, רונית מבינה שהקושי של ליהיא לסדר הוא חלק, בחלקו, אם לא ברובו, מגיל ההתבגרות.

אחרי שרונית הבינה את זה, רמת המתח ירדה, יחד עם זאת, עדיין מפריע לה הבלאגן בחדר. היא כבר לא חושבת שליהיא לא מקשיבה לה, אז הן רבות פחות.

 

אז מה עושים עם הבלאגן?

בדר"כ הבלאגן מפריע לנו ההורים הרבה יותר מאשר לילדים, כן, אפילו שזה כבר מסריח מהגרביים מלאות הזעה שקבורות אי שם מתחת לכל שאר הדברים.

לוקחים את הילד לשיחה ומוצאים את שביל הזהב של שניינו.

לא, הם לא יסדרו על בסיס קבוע.

כן, יש סיכוי, שאם תיכנסו לחדר כדי לסדר, הם יסדרו יחד איתכם. כשיש הרבה בלאגן – לסדר אותו זה מלחיץ ומרפה ידיים.. כשיש איתם עוד מישהו- יותר קל להתמודד עם הבלאגן.

 

זה מה רונית עשתה:

היא דיברה עם ליהיא, שיתפה אותה שקשה לה עם הבלאגן, שלא נעים לה להתקרב לחדר ושהיא לא רוצה לריב איתה כל הזמן על החדר.

הן סיכמו, שאחת לשבועיים, בימי שישי אחרי הצהרים, הן תיכנסה לחדר וביחד יסדרו. הם אפילו רשמו את זה ביומן כאות למחוייבות של שתיהן. וניצלו את הזמן הזה לזמן איכות: אמא- בת.

 

שביל הזהב תמיד קיים כשמבינים שתקשורת היא שניים (במינימום) וכשאנחנו משתנים- גם מי שממולנו משתנה. זה לא עובד ההפך.

רונית באה לקראת ליהיא, מה שאפשר לליהיא לעשות צעד לקראת אמא שלה.

 

תקשורת היא דרך המלך לפתרון בעיות בינינו ובין הילדים שלנו.

אשמח לקרוא כיצד תקשורת ביניכם לבין הילדים שלכם עזרה לכם.

 

מוזמנים לקרוא סיפורים נוספים:

הסיפור של גלית ועוז (הורות לגיל הרך)

מה קורה כשהילד שלך מתגרש ? (הורים לבוגרים)

No Comments

Post A Comment