הילד חווה טראומה! מה אני, ההורה שלו יכול לעשות?

הילד חווה טראומה! מה אני, ההורה שלו יכול לעשות?

פעמים רבות אני נשאלת וקוראת בפייס שאלות של איך להתמודד עם טראומה של ילדים. על מה לדבר, כמה לדבר, אם לדבר ואיך.

כמי שמתמחה בטיפול בטראומה, יש לי המון מה להגיד על הנושא, אבל אני חוששת שמה שאגיד יצא לי מסורבל.

מזל שהיום האזנתי לספר שדיבר בדיוק על זה.

אז רגע לפני הכלים, קצת על איך הגעתי להאזין לספרים ואחר כך, תיאור מקרה מקסים, על התמודדות עם טראומה.

צילום מסך מתוך האתר של Audiobooks

אז איך הגעתי להאזין לספרים:

לפני כמה חודשים, כשהבנתי שאני מתחילה לטייל בארץ, החלטתי להתחיל להוריד ספרים להאזנה כדי שאם אני נוסעת בדרכים, לפחות שילווה אותי משהו איכותי בדרך.

אז הורדתי בספרים בעברית ונהנתי מכל רגע.

השבוע סיימתי להאזין לספר השלישי שלי (אני חושבת שלוקח לי בערך חודשיים להאזין לכל ספר).

חשבתי לעצמי, שלאור העובדה שאני מתכננת בנובמבר 2018 להגיע לניו-יורק (הנה אמרתי את זה בקול) כדאי שאשפר את האנגלית המקצועית שלי .

אז אני גם קוראת ספרים מקצועיים באנגלית (נראה לי שהפעם האחרונה שקראתי ספרות מקצועית באנגלית הייתה לפני כמעט 20 שנה בתואר הראשון שלי) וגם החלטתי להוריד ספר מקצועי באנגלית.

נכנסתי לאמזון, הורדתי אפליקציה שנקראת Audible וחיפשתי ספרי הורות.

הספר הראשון שראיתי היה: The whole-brain child של דניאל ג'.סיגל וטינה ברייסון.

אני מעריצה את דניאל סיגל. הוא אחד מחוקרי המוח היחידים שעוסקים גם בהורות והוא מדהים!!

אז התחלתי להקשיב. הספר בגדול עוסק בהבנה של איך פועל המוח, ומה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לעזור לילדים שלנו לשגשג ולפתח חוסן.

אני רק בתחילת הספר (פרק 2) וכבר שמעתי סיפור שחשבתי שחשוב שאתרגם לכם.

התרגום נעשה מתוך שמיעה ואני תרגמתי (אם מישהו חושש לזכויות יוצרים)

 

תיאור המקרה:

יום אחד מריאנה קיבלה טלפון בעבודה, שמספר לה שהבן שלה, מרקו בן השנתיים והבייביסיטרית שלו עברו תאונת דרכים. הבייביסיטרית קיבלה התקף אפילפטי בזמן שנהגה באוטו.

מרקו היה בסדר, אבל הבייביסיטרית נלקחה על ידי אמבולנס לבית חולים.

מריאנה רצה למקום התאונה.

היא מצאה את מרקו בוכה ללא הפסק בידיו של כבאי שהיה במקום.

היא לקחה את מרקו והחזיקה אותו בידה ולאט לאט הוא נרגע.

ברגע שהוא הפסיק לבכות, מרקו סיפר למריאנה מה קרה. הוא עשה את זה בשפתו של ילד בן השנתיים, שרק הוריו והבייביסיטרית שלו הבינו.

מרקו כל הזמן חזר על המילים: "איאה ואוו-וו". איאה מתייחס לסופיה, הבייביסיטרית שהוא מאוד אהב ו"וואו-וו" מתייחס לרעש הסירנה של האמבולנס.

על ידי כך שהוא כל הזמן אמר לאימו "איאה ואוו-וו", מרקו התמקד בפרטי הסיפור שהיו הכי חשובים עבורו: סופיה נלקחה ממנו.

בסיטואציה כזו, רבים מאיתנו, ההורים היו מתפתים להרגיע את מרקו שסופיה בסדר, ואז מיד היו מתמקדים במשהו אחר כדי שהילד יפסיק להתעסק בסיטואציה שהוא היה בה. "בוא נלך לקנות גלידה".

בימים לאחר האירוע, הורים רבים היו משתדלים להימנע מלהעציב את הילד, על ידי כך שלא היו מדברים איתו על התאונה.

הבעיה, עם גישת ה"בוא נלך לקנות גלידה", היא שהיא משאירה את הילד מבולבל לגבי מה שקרה ולמה. הוא עדים מוצף ברגשות גדולים ומפחידים אבל הוא לא מורשה ולא עוזרים לו להתמודד איתם בצורה אפקטיבית.

מריאנה לא עשתה את הטעות הזאת. היא למדה שיעורים על הורות ועל המוח והיא מיד השתמשה בידע שלה לטובת מרקו.

באותו לילה ובשבועות שלאחר האירוע, כשהמוח של מרקו החזיר אותו שוב ושוב לתאונה, מריאנה עזרה לו לספר את הסיפור שוב ושוב. היא אמרה: "כן, אתה וסופיה הייתם בתאונה, נכון?!" בשלב הזה, מרקו היה מושיט את זרועותיו ומנער אותן מחקה את ההתקף של סופיה. מריאנה הייתה ממשיכה: "כן, לסופיה היה התקף והיא התחילה לרעוד והאוטו התנגש במשהו. נכון?!"

ומרקו היה ממשיך עם: "איאה ואוו-וו" שאליו מריאנה הייתה מגיבה: נכון, ה-ואוו-וו בא ולקח את סופיה לרופא ועכשיו היא בסדר. זוכר שהלכנו לראות אותה אתמול?

היא בסדר גמור. נכון?!"

כשהיא מאפשרת למרקו לחזור שוב ושוב על הסיפור, מריאנה איפשרה לו להבין מה קרה. כך שהוא יוכל להתחיל להתמודד עם זה רגשית.

מכיוון שהיא ידעה את החשיבות של לעזור למוח של הבן שלה לעבד את החוויה המפחידה, היא עזרה לו לספר ולספר שוב את האירועים. כך שהוא יוכל לעבד את הפחדים שלו ולהמשיך את השגרה שלו בצורה מאוזנת ובריאה.

בימים שלאחר מכן, מרקו העלה את התאונה פחות ופחות עד שהיא הפכה לעוד אירוע שקרה בחייו.

עד כאן מהספר

זה הזכיר לי סיפור על אמא שהגיע אלי לקליניקה וסיפרה לי על בת ה- 5 שלה שחוותה ריגרסיה ביכולת השינה שלה לפני חצי שנה. עד לפני חצי שנה היא הלכה לישון בלי בעיות. לפני חצי שנה היא הפסיקה לישון בקלות, קשה לה ללכת לישון וההשכבות נהיו סיוט והיא גם הייתה מתעוררת בלילה.

שאלתי את האמא מה קרה לפני חצי שנה: "אה, היא הייתה מאוד חולה והגענו למיון", ענתה לי האם. "דיברת איתה על חוויית המיון?" שאלתי. "לא" היא ענתה. "רציתי להמשיך בשגרה בלי לעשות מזה עניין".

הנחתי את האמא לדבר עם הילדה. לספר לה על חוויית המיון וגם על למה היא לא דיברה איתה על זה עד עכשיו. איך שהאמא עשתה את זה – הילדה חזרה לישון בלי בעיות.

אני מבינה את הפחד של הורים רבים מליצור טראומה על טראומה אצל הילד.

יחד עם זאת, הטראומה האמיתית נוצרת כאשר לא מאפשרים למה שקרה לעבור תהליכים של עיבוד. כאשר אין אוזן קשובה והרצון שלנו ההורים להמשיך בשגרה ולהתנהג "כאילו כלום".

ומה זה טראומה: החל במים חמים מדי במקלחת (בכלל פחד פתאומי ממקלחות זה משהו שילדים והורים רבים חווים), וכלה בהורה חולה, תאונת דרכים, מוות פתאומי ועוד.

למעשה, כיום, נוטים להגדיר טראומה בצורה הרבה יותר נרחבת מאשר בעבר. טראומה היא כל כיווץ, מתח, הפסקת נשימה רגעית – כל מה שלמעשה גורם לגוף להגיב בתחושה לא נעימה, ובאין עיבוד מתאים – התחושה נשארת. 

 

בהמשך הפרק, מביאים סיגל וברייסון הסבר על איך המוח עובד ולמה חשוב וכדאי להמשיך ולספר לילד את מה שקרה.

עוד לא הגעתי לחלק הזה, אז אני לא יכולה לכתוב לכם עליו, אבל בינתיים, אני מזמינה אתכם לדבר עם הילדים. אפשר להציע להם גלידה, אבל במקביל לגלידה,

דברו איתם. תנו להם להתבטא ולספר מה שקרה (גם אם זה שוב ושוב ושוב ונמאס לכם לשמוע),  תהיו סבלנים.

 

הסיפורים שכתבתי מזכירים לכם סיפור שקרה לכם / לילד שלכם?

ספרו לנו מה עזר לכם להתמודד.

 

ואם אתם רוצים להתייעץ או רוצים לקבל כלים פרטיים לעבודה עם טראומה או מתח ולחץ של הילדים (וכמובן גם שלכם) – דברו איתי.

6 Comments
  • סיון ק.
    Posted at 22:46h, 28 ינואר

    פוסט חשוב, כל כך הזדהיתי. שמחה לומר שאני מיישמת את מה שאת ממליצה מגיל אפס,הכל אצלנו מאוד מדובר ומעובד.
    לפעמים נדמה לי שמה שחסר זה מי שיעזור לנו ההורים לעבד את הטראומות של ילדינו…
    תודה על התרגום!

  • ליאת רסיין פרי
    Posted at 23:12h, 28 ינואר

    מרתק! מחכה להמשך

  • א. ק.
    Posted at 21:06h, 07 פברואר

    הילד שלי בגיל שמונה חודשים החליק באמבטיה, והראש שלו נכנס מתחת למים לחצי שניה.
    כמה ימים אחר כך הוא התחיל לבכות כל פעם שרחצתי אותו, ואז הוא התחיל לבכות כשפתחתי את הברז, ואז כבר כשנכנסנו לחדר.
    לא ידעתי מה לעשות, עד שמישהי הציעה לי לדבר איתו על זה.
    אז חיבקתי אותו ואמרתי לו שפעם הוא החליק באמבטיה ונבהל, זה באמת מפחיד, אבל בעצם הכל היה בסדר ואמא הרימה אותו מיד.
    ועכשיו הוא כבר גדול ויציב יותר והוא לא יחליק שוב.
    שבוע אחר כך הילד התחיל שוב להנות באמבטיה.

  • yaele
    Posted at 21:50h, 07 פברואר

    אמילי, איזה יופי לקרוא. היכולת שלך לבקש עזרה וליישם.
    כל הכבוד לך ואיזה מזל יש לילד שלך שאת אמא שלו.

  • yaele
    Posted at 21:58h, 07 פברואר

    יגיע. עובדת על זה (:

  • yaele
    Posted at 21:59h, 07 פברואר

    אני מסכימה.
    בעיני זה לא בהכרח לעבד את הטראומות של ילדינו אלא את הטראומות שלנו מהטראומות של ילדינו.

Post A Comment