יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | ההקשבה מצילה חיים, לא הריטלין
אני חושבת על הילד הזה, שיושב 5 שעות בבית הספר, כשכולם מסביבו כל כך נעולים שהוא צריך ריטלין ואף אחד לא שם כדי לבדוק אולי הוא צריך משהו אחר. אני חושבת על הילד הזה, שכנראה יש לו הפרעת קשב וריכוז אבל בלי קשר, יש משהו שמציק לו, כי עובדה שהוא נלחם עם אמא שלו מלחמת חורמה והיא לא מקשיבה למה שמציק לו, היא עסוקה בלהיות במלחמה. ואני בוכה על הילד הזה. עליו ועל עוד מאות ואלפי ילדים שההורים שלהם עסוקים בלהיות במלחמה איתם, במקום לעצור ולהבין שהילד שלהם מספר להם משהו. רק הדרך שלו לספר להם, היא טיפה כואבת ולא לוגית בהכרח.
ריטלין, הקשבה, הורות, מיכל דליות, 103FM, הורות, קשב וריכוז
15984
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15984,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

ההקשבה מצילה חיים, לא הריטלין

ההקשבה מצילה חיים, לא הריטלין

אני מודה, לפוסט הזה אני מגיעה מוצפת עוד לפני שממש הקשבתי לשידור ברדיו.

קראתי שני פוסטים של קולגות שלי שאני מאוד מעריכה והם חושבים יחסית כמוני, אז אני יודעת, אני באה מגמתית.

ובהתחלה חשבתי לעצמי – קודם תקשיבי לשיחה פעם ראשונה, באוזניים נקיות ורק אח"כ תקשיבי שוב ותכתבי את מה שיש לך לכתוב.

אבל לא הצלחתי.

אני שומעת את שרון, האמא.

ואני שומעת את מיכל דליות ואני עצובה.

אני עצובה כי השיח הוא בכלל לא עם הילד והוא גם לא ממש על הילד.

 

אלא זה על איך ומה האמא רואה.

אני חושבת על הילד הזה, שיושב 5 שעות בבית הספר, כשכולם מסביבו כל כך נעולים שהוא צריך ריטלין ואף אחד לא שם כדי לבדוק אולי הוא צריך משהו אחר.

אני חושבת על הילד הזה, שכנראה יש לו הפרעת קשב וריכוז אבל בלי קשר, יש משהו שמציק לו, כי עובדה שהוא נלחם עם אמא שלו מלחמת חורמה והיא לא מקשיבה למה שמציק לו, היא עסוקה בלהיות במלחמה.

ואני בוכה על הילד הזה.

עליו ועל עוד מאות ואלפי ילדים שההורים שלהם עסוקים בלהיות במלחמה איתם, במקום לעצור ולהבין שהילד שלהם מספר להם משהו.

רק הדרך שלו לספר להם, היא טיפה כואבת ולא לוגית בהכרח.

 

"תשחדי אותו" – את מציעה לה.

ואת מתעלמת בכך מהאינטליגנציה הגבוהה של הילד ויותר מזה, את מתעלמת מהבקשה שעומדת בתוך הסירוב שלו.

מה עם שיח?

למה את לא מציעה שיח?

אם ילד יודע לוותר על שוחד זה אומר משהו עמוק!! למה את לא מתייחסת לאמירה של הילד?

 

"ישבנו עם פסיכולוג במשך חצי שעה" – כל הכבוד לך שרון (ולא בציניות).

זה טוב שניסית לברר מה הקושי. באמת. אבל חצי שעה? מה עם תהליכי אמון שילד צריך לרכוש עם מי שממולו? מה עם להרגיש בטוח כדי להגיד באמת באמת את מה שעובר עלי?

זה לא לוקח חצי שעה. יש ילדים, שהם כל כך פגועים, שזה לוקח שבועות ואפילו חודשים. ולא משנה שהילד שלך צעיר,

יש לי תחושה, שהוא עבר מספיק בחיים כדי שייקח לו זמן להיות פתוח לאחרים. גם אם זה פסיכולוג ילדים.

 

"אבא שלו בלע את הכדור ואמר: 'זה לא מגעיל'", את מספרת למיכל. אז רק שתדעי שקוראים לזה סימביוזה.

התחושה הפיקטיבית שבה אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להרגיש את מה שהילד מרגיש.

ולא מיכל, האבא לא חמוד, ואת היית צריכה להגיד לאמא שהתחושות של האבא בכלל לא קשורות לתחושות של הילד.

בחורף אני קופאת מקור ואני צריכה גופייה, חולצה וסוודר כדי להרגיש שחם לי. הגדול שלי, לעומת זאת, הולך עם גופייה וסווטשרט.

מי אני שאגיד לו שזה לא מספיק?

 

לגבי הריטלין והצלת החיים – דווקא לוויכוח העתיק הזה אני לא רוצה להיכנס. יש הרבה שמחזיקים בגישה הזאת.

והשאלה היא תמיד, מה קורה לילד כשהוא עם ומה קורה לילד כשהוא בלי.

כי אני לא יודעת אם את יודעת או לא, אבל יש ילדים שמרגישים שהם מאבדים משהו בתוכם. שהשמחה נעלמת להם, שהם קהי חושים.

עכשיו הוא רק בן 7.5. הוא כנראה עוד לא ממש יודע לבטא את מה שהוא מרגיש ויכול להיות, שכשהוא אומר ש"הכדור מגעיל" הוא מספר סיפור אחר לגמרי (גם יכול להיות שלא).

אבל היי, מיכל, את בכלל לא מתעסקת בסיפור של הילד…

 

"עד שאתה לא עושה את החובה שלך כל בוקר, כל הזכויות שלך נעלמות" – גמרת אותי מיכל. אני שלולית דמעות על הרצפה.

כמה כוח וכוחניות בתוך המשפחה. חושבת על עצמי כילד מול שני ההורים שלי ומרגישה כמה חוסר אהבה יש שם כלפי.

ואני יודעת, כיעל, שההורים עושים את מה שהם עושים מתוך אהבה. הרי אותה שרון התקשרה אליך כי היא אוהבת את הבן שלה.

אבל את לא מלמדת אותה לפעול מאהבה. את מפחידה אותה ("הם סובלים") ואת נותנת לה רק פתרון אחד. כי בייניינו, שוחד ולתחמן את הילד הם כוחניות.

ואני לא כל כך מבינה, לאן נעלמה האמפתיה (אפילו שלך לאמא) ולאן נעלמה ההקשבה. ולמה את חושבת שהעובדה שאת מנחה תוכנית ברדיו נותנת לך את הכובע של "זאת שיודעת". כי את יודעת מה מיכל, את לא שם, את לא באמת יודעת. וגם אני לא.

אבל האמא לא יודעת שאת לא יודעת. והיא מקשיבה לך איך את מעודדת אותה להכניס כוח למשפחה

ומיכל, במקום שיש כוח – אין אהבה.

 

את יודעת, מיכל, אני מקשיבה לך ואני שומעת פחד בקול שלך. פחד שהילד הזה, שאכפת לך ממנו, יסבול כמו שהבת שלך סבלה ושהאמא הזאת, שהתקשרה לקבל את עזרתך תעבור את הסבל שאת עברת. ואת רוצה למנוע ממנה לעבור את מה שאת עברת.

את רק שכחת משהו נורא חשוב – את זאת לא האמא הזאת, והבת שלך, היא לא הבן המדובר. ומה שעשוי היה להציל את חייה של הבת שלך יכול להיות שבכלל לא יציל את חייו של הילד הזאת.

לעומת זאת, להקשיב לילד, לראות אותו, ללכת איתו בדרך שלו – זה מה שיציל אותו. אולי אחר כך יתווסף גם הריטלין. אבל אולי לא….

 

גמרת אותי מיכל, פשוט גמרת אותי: "יש לך 3 חובות בעולם הזה: לקחת כדור, ללכת לבית ספר ולהיות ילד מחונך".

אלהים, מיכל, איפה האנושיות. מה עם לחיות? להיות שמח במי שאתה? לאהוב את עצמך? שיהיה לך טוב עם עצמך?

ילד מחונך???? את רצינית? מה עם ילד אהוב. ילד שמרגיש נאהב?

אני חושבת על הילד שאת רוצה שייצא לאותה אמא וההבדל בינו לבין רובוט לא כל כך שונה.

חייבת להגיד לך שהמשפט הזה הרבה יותר נוראי מזה שאת חושבת שריטלין היא תרופה מצילת חיים.

 

ורק בשביל הפרופורציה – הילד לקח את הריטלין כמה פעמים "יחסית בודדות".

בשום מחקר אמפירי זה לא תופס כתוצאה חד משמעית על מה זה עושה לחיים שלו. את בטוחה שאת מדברת על הילד הזה ולא על הבת שלך? או על ילדים אחרים שאת מכירה?

ותודה לך מיכל, כן תודה (שוב, לא בציניות), שפתאום שמת לב לעצמך ושאת אומרת לאמא הזאת שאת מבקשת ממנה לעשות טרור בבית. ותודה לך שאת ערה לסערת הרוחות שאת נמצאת בה וגם אמרת לאמא שהיית בסערת הרוחות.

אבל חבל מיכל, שאת לא מנצלת את הזה למבט פנימה. מה קורה לך כשאת שומעת את האמא הזאת והסיפור שלה? איפה זה פוגש אותך?

כי תראי עד כמה הסיפור הזה משפיע עליך, שאת מייעצת לאמא להשליט טרור בבית (המילים שלך, לא שלי).

 

וחבל שאת לא שואלת את האמא איפה זה פוגש אותה.

כי זה בטוח פוגש אותה. בחוסר האונים, בכאב, בתסכול ובמקום לעזור לאמא להתמודד עם הקושי שלה (וגם לאבא) את נותנת להם פלסטרים.

פלסטרים שמעודדים חוסר הקשבה, מלחמתיות, הורות וילדות פצועה, חסכים רגשיים הן של ההורים והן של הילד. ודרך אגב, אין לי ספק, שזה ישפיע גם על שאר הילדים.

 

ואני רוצה להגיד לך מיכל, את ממש התבלבלת, השיח הוא בכלל לא על ריטלין. השיח הוא על הקשבה. וכאן, את פישלת ובענק!!

כי הקשבת לעצמך ולא ראית את הילד בכלל.

וככה, מיכל, ככה הורגים ילדים…

 

ולמי שרוצה לשמוע את ההקלטה: http://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=GMIGHF&c41t4nzVQ=IM

ואני אשמח לקרוא – איפה הפוסט שלי או השיחה של מיכל – פוגשים אתכם (ונא לא להפוך את הדיון לכן/לא ריטלין, זה לא באמת הנושא של השיח הזה)

7 Comments
  • מיכל אנדרייב
    Posted at 17:33h, 02 יוני

    פוסט חזק מאוד!
    מתחברת מאוד להקשבה קודם כל, אין ילד זהה לאחר אפילו בתוך אותה משפחה. אני אישית חותרת תמיד לשורש העניין ורק אח"כ לטיפול בבעיה.
    תודה יעל על פוסט מדוייק כל כך, מקווה שיגיע לכמה שיותר!

  • שחף ויינר איתן
    Posted at 15:52h, 03 יוני

    אמיצה שאת!
    אוהבת את "הקול" שלך- האוטנטי, האכפתי, המקצועי.
    אכן כואב ועצוב כי למישהי עם ככ הרבה חשיפה ןעוצמה, כל מילה נספרת.

    אוהבת אותך ונהנית לקרוא אותך יעלי

  • גלית ק
    Posted at 16:22h, 03 יוני

    עוד ועוד פוסטים כמו שלך יהרגו את עידן הנוחות והרטלין. אני רואה ילדים מקוטלגים, שהמערכת הורגת אותם, כדי שהם יסתדרו עם ה" נורמה". במקום הקשבה, התאמה, חיבוק – כדור.
    שאפו על הקול שלך,
    כן ירבו

  • טל בר
    Posted at 19:20h, 03 יוני

    לא שמעתי את השידור, אני סומכת על הציטוטים שלך. מקווה שזה יגיע אליה וגם לאם, ובכל מקרה – זה בטוח יעשה משהו טוב לכל הורה/מורה/מטפל שיקראו אותו. כל הכבוד!

  • חיה גולן
    Posted at 21:24h, 03 יוני

    יעל,
    אני מצומררת. מהכתיבה שלך הכל כך רגישה, כנה ואכפתית.
    מסכימה מאד עם דרכך ועם תפיסת עולמך (המקשיבה והאכפתית לכולם, השמה סימן שאלה בכל מקום שבו "היודעים" שמים נקודה או סימן קריאה)
    אני מאד מקווה שהפוסט הזה יגיע לאמא. ולמיכל.
    לכל אמא ולכל 'מיכל' באשר הן.
    תודה שהעזת.

  • מעין
    Posted at 23:51h, 03 יוני

    יעל את מדהימה. וטוב שהסטת מהדיון על הריטלין. זה באמת לא מה שחשוב כאן.
    מחכה לשמוע את התגובה של מיכל

  • תמרה ליברמן
    Posted at 00:01h, 04 יוני

    יעל יקרה , כל כך מדויקת 🎯🎯מסכימה עם כל מילה ועם הרגישות שלך והמבט וההתייחסות לילד עצמו שאכן. הלך לאיבוד בתוך ההמלצה הנוראית של מיכל דליות , שבבת אחת, מבחינתי איבדה כל מעמד שהיה לה כאוטוריטה בנושא של חינוך ילדים 😭אבוי לנו ואבוי לדור שגדל על יחס כזה ואמונות כאלו בקשר לילדים , אופן גידולם והיחס לריטלין , ככה זה כשמחפשים פלסטרים במקום ריפוי ורפואה שלמה לנפשו של הילד 😰😞

Post A Comment