האחריות היא שלי

האחריות היא שלי

הכי קל להגיד שאני מי שאני בגלל הורי, שהשריטות שלי, הקשיים שלי, חוסר ההצלחות שלי, התסכולים שלי הם ב"זכות" הילדות שלי ו"בזכות" הדרך בה הורי גידלו אותי.
כשהייתי בת 16, הראיתי לאבא שלי את מקבץ השירים שלי וחיכיתי בחיל ורעדה לשמוע את דעתו. (כילדה ידעתי שאבא שלי עוסק בכתיבה ועריכה של מאמרים ושירים בירחון קיבוצי מסוים, ועבורי זאת הייתה אינדיקציה שהוא מבין גדול בשירה).
אחרי שבוע, שבו הוא לא דיבר איתי על השירים, באתי ושאלתו אותו מה דעתו. הוא אמר לי: "זו לא שירה זאת פרוזה". נעלבתי עד עמקי נשמתי ולקח לי כמעט עשור להעז ולהראות למישהו את שירי (לא ידעתי באמת מה זה אומר "שירה" ומה זה אומר "פרוזה", עבורי המילים "זו לא" היו הדבר המשמעותי שהוא אמר).
אבא שלי ביקר את השירים שלי. האם זה אומר משהו על המשוררת שאני?
ממש לא!
גם אם נתן זך או כל משורר מפורסם ומוערך אחר, היה אומר משהו (לטוב או לרע) על השירים שלי, זה לא היה אומר עליהם כלום.
למעשה, היחידה שיכולה לומר משהו על השירים שלי- זו אני.

אנחנו נותנים משקל רב ליחסיהם, אמירותיהם, מעשיהם ואמונותיהם של הורינו בעיצוב חיינו ובהסבר על ההתנהגויות שלנו. ואכן להורינו השפעה רבה על מי שאנחנו.
יחד עם זאת, להטיל את האשם על ההורים שלנו, גורם לנו לא לקחת אחריות על עצמנו ועל חיינו.
לפי הו'אפנופונו (אומנות הוואית עתיקה לפתרון בעיות) אין אחר. הכל וכולם הם השתקפויות של הדברים שנמצאים בתוכי והמפגש שלי עם האחר נועד בסה"כ לתת לי הזדמנות לנקות זכרונות/ אמונות/ דעות/ רגשות/ מחשבות שיש לי על עצמי.
עד היום איני מבינה את ההבדל בין פרוזה לשירה (רק יודעת שיש הבדל), אבל היום זה לא מעניין אותי. המפגש שלי עם אבא שלי הוביל אותי לחקור מה מעניין אותי בשירה, ולמדתי, שאותי מעניינת שירה שנוגעת. נוגעת בי ונוגעת באחר. אני לא מבינה גדולה בכתיבה נכונה וגם לא יודעת להעריך כזו, אבל כשאני פוגשת שירה שנוגעת, ללא קשר לשם ולמוניטין של מי שכתב אותה, אני עוצרת לרגע ומאפשרת לשירה הזאת לגעת בי ולהיכנס פנימה.
אני יודעת גם, ששירה שנוגעת בי לא בהכרח נוגעת באחר וההפך.
כשלמדתי להתעלות מעבר לביקורת של אבי, כשהבנתי שהביקורת של אבי את השירה שלי, היא בסה"כ הביקורת שלי את השירה שלי וכשלמדתי לאהוב את השירה שלי, באופן שדעת האחר תשפיע על דעתי או אז גם יכולתי לפרסם אותה החוצה מבלי לחשוש ממה יגידו.
הורינו נמצאים עבורנו כדי להדריך אותנו. הם שם (או כאן) עם הפצעים והכאבים שלהם. ההדרכה שלהם, לצערי, גם היא, מלאה בכאב. לעיתים ההצלחה שלנו, הילדים, עד כמה שהיא מרגשת את הורינו היא גם מכאיבה. אנחנו מצליחים במקום בו הם לא הצליחו. לעיתים ההצלחה שלנו מחדדת עבור הורינו את הכאב שלהם וכשזה קורה, הורינו כבר לא בעמדה של מדריכים, הם בעמדה של אנשים/ילדים פצועים בעצמם, אך אנחנו לא יודעים את זה (וסביר להניח שגם הם לא).
אם נדע לראות מעבר לכאב, אם ניקח את ההדרכה שלהם על כל יתרונותיה וחסרונותיה, כהזדמנות לחקור עבור עצמנו, כהזדמנות ללמוד עבור עצמנו מי אנחנו באמת- או אז נחייה חיים נטולי כעס ותסכול על ההורים שלנו.
אף פעם לא מאוחר לבצע את השינוי, לבצע את המחקר ולראות בהדרכה של הורינו חלק שנועד לעזור לנו לגלות מי אנחנו
נהייה מי שנהייה בזכות מה שעשינו עם מה שהם נתנו לנו ולא "בגללם".

רוצים עזרה בתהליך?

לחקור ולראות את ההדרכה של ההורים (ואת ההדרכה שלנו) ולגלות מי אתם?

התקשרו: 050-6655905 יעל

 

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.