את אחראית, את לא אשמה בזה!!

את אחראית, את לא אשמה בזה!!

אנחנו נפגשות בפסטיבל.

הן יושבות מולי 5 נשים ואני מבקשת מכל אחת מהן לספר את הסיפור שלה. מה בחייה היא הייתה רוצה שישתנה. עולים סיפורים שונים על זוגיות, על דפוסים ובעיקר על קושי בקשר עם אחד הילדים.

הסיפור שלה נוגע בי במיוחד – היא אוהבת מאוד את הבן הבכור שלה – אבל יש שם משהו שלא נותן לה להתקרב. שחוצץ ביניהם. כשאני מבררת עוד קצת פרטים, אני מגלה שהלידה של הילד הייתה לידה קשה.

 

אנחנו מתחילות את הסדנה (זוהי סדנת קונסטלציה).

היא מבקשת שנעשה עבודה על הסיפור שלה.

היא בוחרת מישהי שתייצג אותה ומישהי שתייצג את הבן שלה.

יש לי 20 דקות לעשות איתה תהליך.

היא מעמידה את הנציגות אחת מול השנייה. לנציגות יש רצון להתקרב.

הן מדברות ביניהן וזה מרגיש שיש רצון להתקרב.

אני מחליפה את הנציגה שלה בה. אני רוצה שהיא תהייה נוכחת בתהליך עצמו ולא רק תצפה בו מהצד.

אני מנחה אותה לומר לייצוג של הבן: "מה שקרה כשנולדת לא קשור אליך – זה קשור אלי".

זה נתקע לה בגרון.

היא לא מצליחה לקחת אחריות על הקושי ולשחרר את הילד ממה שקרה.

 

לרגע אני נתקעת.

ואז אני מבינה. היא חושבת שלקיחת אחריות זה להיות אשמה והיא לא רוצה להיות או להרגיש אשמה (בינינו – מי כן רוצה?)

אני מסבירה לה שלקיחת אחריות זה לא להיות אשמה. אלו שתי מהויות שונות לגמרי.

לקיחת אחריות משחררת! משחררת את היקרים לנו מלקחת חלק באנרגיה או בתפקיד שלא שייך להם ורק מכביד עליהם ומשחררת אותנו מרגשי האשמה.

היא מבינה.

 

היא מסתכלת עליו ואומרת לו: "מה שקרה בחדר הלידה – לא קשור אליך".

היא חשה הקלה.

הייצוג של הבן אומר לה: "חיכיתי לשמוע את זה שנים".

 

ב 20 דקות קשה לפתור נושא כל כך רגיש וכל כך כואב.

אבל ההקלה שאותה משתתפת חשה, היא חלק משמעותי בתהליך.

והיכולת לקחת אחריות, במקום לשאת באשמה – מקלה על החיים.

אני יודעת בוודאות, שהיא יצאה אחרת ממה שהיא נכנסה ושמשהו התנקה בקשר בינה לבין הבן שלה.

 

במשך שנים הנושא של לקיחת אחריות לעומת נשיאה באשמה העסיק אותי.

כהורים, יש לנו נטייה לחוש אשמים בכל כך הרבה דברים.

אנחנו עושים טעויות – אנחנו אשמים.

והאשמה הזאת, נתקעת בגרון, צובעת את החיים שלנו בשחור.

במשך שנים לא ממש ידעתי מה לעשות עם האשמה הזאת הן כאמא והן כמטפלת.

היא כל כך שגורה בחיים שלנו, שאנחנו בכלל לא שמים לב אליה ומאמצים אותה באהבה לתוך חיינו.

ואז הגיעה הקונסטלציה ולימדה אותי על לקיחת אחריות וההבדלים בינה לבין נשיאה באשמה.

והיא לימדה אותי גם כיצד לקיחת אחריות משחררת.

משחררת את כל הצדדים שלוקחים חלק באירוע שהיה.

וזה היה משחרר.

 

מה אתן עושות כשאתן חשות אשמה? 

איך אתן מתמודדות? 

(השאלה מתאימה גם להורים ממין זכר (: )

No Comments

Post A Comment