יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים | אהבה ביסודי - כשפוגעים בתמימות
מה קרה לי כשאני התאהבתי ואיך זה משפיע על השיח שלי עם הבת שלי עכשיו כשהיא מאוהבת.
קיבוץ, אהבה, הא'ופנופונו, תקשורת, הקשבה, הילד
16029
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-16029,single-format-standard,qode-quick-links-1.0,tribe-no-js,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-11.1,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-4.12,vc_responsive

אהבה ביסודי – כשפוגעים בתמימות

אהבה ביסודי – כשפוגעים בתמימות

הכי הכי בעולם, הייתי רוצה לשמור עליה שלא תעבור את מה שאני עברתי.

את הצחוקים המרושעים של הבנות, את העלבון הצורב מכך שלא כיבדו אותי וחשפו את ליבי ואת ההשפלה.

כיתה ה'. קיבוץ כפר החורש, בית ספר גניגר. אני בבית. מוצאת בתוכי אומץ ומתקשרת לחגי מציעה לו חברות. הוא אומר לי "לא".

אני מקבלת את זה בגבורה. אני רק בת עשר וחצי אבל מחפשת אהבה ובדיעבד, אני מוכנה לשלם עליה מחיר מאוד כבד.

אני מתקשרת לאחיק. מבקשת ממנו חברות. גם הוא אומר לי "לא".

אני מתאכזבת.

 

אחיק היה הילד הראשון שאהבתי באמת. הוא היה הראשון שכתבתי עליו שיר אהבה. השיר הזה היה אצלי בארנק עד לפני כמה שנים, כשהארנק נגנב מתוך האוטו.

ה"לא" של אחיק וחגי לא פגע בי. איכשהו בתמימותי האמנתי שזה ישאר ביניינו. מין אחוות בני כיתה. וגם איכשהו, לא חשבתי שהם רכלנים.

ואז זה הגיע, יום למחרת – יום לימודים רגיל. בית הספר גניגר.. היום הסתיים, אנחנו יורדים בשביל לתחנת האוטובוס ומאחורי בנות כיתה ו' צוחקות עלי.

הן צחקו עלי שהתקשרתי אל חגי ואחיק באותו היום.

אני לא ממש זוכרת מה הן אמרו. אני רק זוכרת את העלבון העצום שחשתי על כך שלא שמרתם על סודי.

לא עמדתי בתחנת האוטובוס כמו כולם.

הלכתי הצידה לשדה האלוורה שהיה ליד התחנה, בתירוץ שאני מחפשת חמציצים. ונשארתי שם עד שהאוטובוס הגיע.

עד היום, הפגיעה הזאת צורבת בנשמתי.

 

ואז היא, הילדה שלי, בת ה- 10, באה אלי ומספרת לי שתומר הציע לה חברות (להבדיל מחגי ואחיק, שהם שמות אמיתיים, תומר הוא שם בדוי לחלוטין). היא בקושי מכירה אותו. הוא מכיתה אחרת. הוא כתב לה שהוא אוהב אותה.

ואני, ליבי מתכווץ בתוכי. האם הוא באמת מתכוון לזה? כוונה של ילד בכיתה ד'.

או שהוא יודע שהיא כל כך נואשת לאהבה, שהוא משתמש בזה כדי לצחוק עליה.

והיא מאושרת. מאושרת מעצם זה שמישהו הציע לה חברות.

 

ולא, נסיון החיים של אמא שלה, לא באמת מעניין אותה. ולא, היא לא ממש מבינה למה אני מנסה להגן עליה וגם לא ממש רוצה לקבל את ההגנה שלי. הכל נראה לה תמים וטוב.

ואני לא רואה שום סיבה, לפחות לא עכשיו, לספר לה על אחיק וחגי, שזה היה תמים בשבילי אבל בדיחה בשבילם.

אני מבינה את הצורך שלה באהבה וב"חבר", למרות גילה הצעיר. ממש ממש מבינה אותו.

אני שולחת אותה לבית הספר עם הנחיות: "אל תיראי מתלהבת. תבדקי קודם את השטח".

והיא, היא  באמת לא מבינה אותי. עבורה, לא יכול להיות שמישהו יצחק עליה (וזה לא שאין מקרים כאלו מסביבה. יש והיא מכירה אותם, אבל כרגע היא עסוקה באושר שלה ולא בהיתכנות שהוא יתנפץ).

ואני מתנחמת בעובדה שיש לה מה שלי לא היה.

 

יש לה אותי.

ואני אהיה כאן לאסוף אותה או לשמוח איתה.

והיא תספר לי מה היה ואני אהיה שם בעבורה. אקשיב.

ואם יהיה רע – אתרגל הרבה "תודה, תודה, תודה" (לקריאה על הא'ופונונופו לחצו כאן).

ולא אגיד "אמרתי לך". אהיה שקטה.

ואם יהיה טוב, אז אולי אהיה שקטה.

לי לא היה מי שיהיה איתי.

 

ואם יהיה טוב, את הסיפור הזה שלי, רק אתם ואני נדע

ואם לא יהיה טוב, אולי, רק אולי, אספר לה עלי ועל אחיק וחגי.

 

נ.ב.

כתבתי את השמות של אחיק וחגי, לא כי יש לי משהו נגדם. האמת היא, שאין לי כלום. אין לי ספק שאין להם מושג לפגיעה שהם פגעו.

כתבתי את השמות שלהם, כי משהו בתוכי רוצה לצרוח את הסיפור הזה מהיום שהבת שלי התחילה להתעניין בבנים. את הסיפור כמו שהוא, בלי לטייח, בלי לייפייף וגם

בלי להגן. לא עלי ולא עליהם. וחוץ מזה, בכיתה שלי בקיבוץ היו רק 3 בנים ויונתן ואני כבר התחתנו בכיתה ב' (זה סיפור לפוסט משעשע אחר), אז הוא לא היה חלק מהחוויה הזאת.

פעם, פעם מזמן שהכל באמת היה נאיבי ותמים (אני הבלונדינית (:  )

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לכם גם חוויות ילדות של אהבות קטנות / גדולות חוויות כואבות וחוויות טובות?

אני אשמח לקרוא את החוויות שלכם גם

 

No Comments

Post A Comment